ברכת אשר על התורה · במדבר · פרק 10 · פסוק 6

"...ונסעו המחנות החֹנים תימנה...". משום מה אין הכתוב מזכיר את שני המחנות הנותרים, וזה תמוה בשעה שהכתוב מאריך - בניגוד לכל ציפיה - בתיאור עניין שזמנו מוגבל לימי המדבר. (פ' בהעלתך תשנ"ה) וראה רמב"ן המביא דברי חז"ל שנחלקו אם תקעו והריעו רק למחנות שחנו במזרח ובדרום (ואז התקיעה למחנה שבמזרח מועילה גם לזה שבמערב, וכן זו של דרום למחנה שבצפון), או שתקעו והריעו לארבע המחנות שבארבע הרוחות. וראה חזקוני, ראב"ע וערך חצוצרות ב"אנציקלופדיה תלמודית".

דומה שגם הצד המציאותי קשה. כיצד ישמעו הנשיאים היושבים כל אחד בקרב שבטו? כי הניחא לגבי הקהלת כל העם - כאשר מתחילים לנוע הקרובים, נמשך הדבר למרוחקים יותר, ובוודאי כך לגבי תחילת המסעות, אך לגבי הנשיאים זה נראה קשה. (פ' בהעלתך תש"ס, מלון גולדן טוליפ, ים המלח) וראה "העמק דבר" (למעלה ט, יז) המבאר שבשעת חניה, אף על פי שכבר שובצו "איש על מחנהו ואיש על דגלו", היו פזורים (שהרי לא ישבו כל היום במקום אחד), וסדר המסע היה כך: היתה הערה מוקדמת למשה ברוח הקודש שבערב שלמחרת יסעו (זהו "על פי משה"), והתחילו להניח הבגדים והמשא על גבי הבהמות לצאת. ובעת תקיעת החצוצרות התחילו להתאסף. באותה שעה עצמה התחיל הענן להתקפל, כשגמרו להתאסף הורד המשכן וקיפלוהו, ולבסוף הלך הענן בדבר משה שאמר: "קומה ה'" וגו' (וזה נקרא "על פי ה'"). וראה גם פירושו לספר שמות (מ, לו).