ברכת אשר על התורה · בראשית · פרק 11 · פסוק 31

רש"י ד"ה ויצאו אתם, ויצאו תרח ואברם עם לוט ושרי. ע"כ. והקושי הוא בלשון היחיד שברישא - "ויקח תרח", ושם אברם מושא, ועל כן קשה תירוצו של רש"י על קושי זה, כיצד הופך אברם ממושא לנושא? (פ' נח תשמ"ט) ורא"ם כתב שמלשון הרבים "ויצאו אתם", משמע ששנים הם עיקרי היוצאים ואתם נלוו עוד שנים, וקטן נתלה בגדול. ולגבי לשון היחיד שברישא (ויקח תרח), כתב נחלת יעקב שהוא מפני שתלה אברם את הכבוד באביו כאילו הוא לבדו עיקר, וגילה הכתוב כאן שגם אברם היה עיקר לעצמו. ור' דברי כלי יקר על אתר.

והשוה לפס' זה להלן (יב, ה), שם, כמובן "לוקח" אברם בלבד, אבל "ויצאו" - כולם שווים. והשוה "וילכו שניהם יחדו" שבפ' העקידה (כב, ו, ח, יט). (פ' לך תשמ"ט)

"...ללכת ארצה כנען" וגו'. אין זה שתרח נעשה ציוני לעת זקנה. ורבים מן הראשונים נדרשו לשאלת רצונו של תרח לעלות ארצה. ראה רמב"ן, רד"ק וראב"ע (בסוף דבריו לפס' כט). (פ' וירא תשנ"א)

וראה גם ר"ע ספורנו. ולדבריו (ולא רק לדבריו) קשה, מה פירוש "מארצך", והרי כבר יצא משם עם תרח, והציווי האלהי השיגו בחרן.

והנה מסתבר שגם רש"י מבין שיציאתו של תרח לא"י בלתי־תלויה היתה מן הצווי לאברהם אבינו ע"ה וקודמת לזה, ראה דבריו להלן (יב, ב ד"ה מארצך), וקשה למה אין רש"י מתרץ אלא את הקושי שב"ומבית אביך" - התרחק עוד מבית אביך וכו', ואינו מתרץ הקושי שב"מארצך וממולדתך" שמהם כבר יצא עם תרח אביו. (פ' וארא תשנ"ו) ור' רא"ם להלן שלגבי "ארץ מולדתו" שכבר יצא משם, מתפרשת מלת "לך" מלשון התרחקות, ולגבי "בית אביו", מתפרשת מלת "לך" מלשון יציאה.