ברכת אשר על התורה · ויקרא · פרק 7 · פסוק 5

רש"י ד"ה אשם הוא. דיבור זה מתבאר יפה ב"לפשוטו של רש"י", וזו לשונו: כמו שאצל חטאת נאמר "חטאת הוא" (למעלה ד, כד) כך בפסוקנו נאמר "אשם הוא", ולמרות שבשני הקרבנות כתבה התורה אותו ביטוי ממעט ומגביל "הוא", חז"ל דייקו מ"הוא" שאצל חטאת דיוק אחר מזה שדייקו בפסוקנו העוסק באשם. מאחר ו"חטאת הוא" נאמר אצל מעשה השחיטה ("ושחט אתו וכו' חטאת הוא"), לכן דייקו: הוא - לשמו כשר, שלא לשמו פסול (רש"י שם), והשוחט חטאת שלא לשם חטאת פסול (זבחים פ"א, מ"א). אבל בפסוקנו נאמר "אשם הוא" אחרי הקטרת האימורים ("והקטיר אתם הכהן המזבחה וכו' אשם הוא"), לא יכלו לדייק: הקטיר לשמו כשר, שלא לשמו פסול, הואיל ובדיעבד גם אם לא הקטיר את האימורים - הקרבן כשר. לכן דייקו מ"אשם הוא", שכל עוד שם "אשם" על הבהמה, והשם לא נותק ממנה, אי אפשר לשוחטה לשם עולה, גם כאשר הבעלים אינם זקוקים יותר לקרבן, כגון שנתכפרו בבהמה אחרת, וסופה של זו להמכר, כשיפול בה מום, ומדמיה יקנו עולה לקיץ המזבח (קרבנות ונסכים שהיו מעלים על המזבח בכל שעה שלא היו קרבנות יחיד או ציבור קרבים. ראה שקלים פ"ד, מ"ד). התנתקות השם "אשם" מן הבהמה נעשית רק כאשר נמסרת לרועה על מנת שתהא ברשותו עד שיפול בה מום. אחרי המסירה אם נשחטה סתם - כשרה לעולה. (פ' צו תשנ"ו)