שד"ל על דברים · פרק 33 · פסוק 7

ואל עמו תביאנו: בשלום מן המלחמה, כטעם אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ואין הכוונה לאחר הגלות כדעת האפמאן וגיז', שאם כן היה לו לומר ואל ארצו (לא ואל עמו) תשיבנו (לא תביאנו). ואם היה כדבריהם שהברכות האלו נכתבו בימי גלות בבל, איך האריך כל כך בברכת יוסף יותר מכל שאר השבטים? והלא אז כבר היה שבט יוסף אובד בארץ אשור. ואם היה הכותב מירבעם ואילך, איך היה ששבֵחַ כל כך לוי, וְשִׁבֵחַ עם זה גם יוסף שהיה שונאו? כי הכהנים והלוים הוכרחו להתרחק מעשרת השבטים (דברי הימים ב' י"ג ט'). ובמאמר ידיו רב לו, מלת רב משרש ריב, כמו ישלח להם מושיע ורב והצילם (ישעיה י"ט כ'), והנה רב הוא כאן כמו שם דבר, ולפיכך בא בלשון יחיד, אע"פ שידיו לשון רבים, כאילו תאמר ידיו מָגֵן לו, על דרך ורוזנים מִשְחָק לו (חבקוק א' י').

ועזר מצריו תהיה: יהודה יהיה מושיע ורב לעמו, ואתה ה' תהיה עזר לו (ליהודה) להצילו מצריו.