שד"ל על דברים · פרק 33 · פסוק 2

ה' מסיני בא: הטעם ה' נגלה עלי כאן כדי שאברך את ישראל, והנה ברכותי מפי עליון. ואמר שבא מסיני שהוא המקום שנגלה עליו תחלה, ובבואו לכאן, הנה כבודו זורח ומופיע משעיר ופארן שהם בין הר סיני והר נבו, ובא למו, בשביל ישראל, כדי לברכם.

מימינו אשדת: מימין לאשדת הפסגה הזאת שהיה משה עומד אז בתחתיתה. וטעם זכירת הימין, כי סיני ושעיר ופארן כלם לדרום הר נבו, והדרום נקרא ימין, והצפון נקרא שמאל. ואין הכוונה כלל על מתן תורה, שאם כן היה לו לומר אל סיני, לא מסיני. אשדת כתיב מלה חדא, והוא מן אשדות הפסגה, וי"ו מימינו הוא על דרך בנו בעור, והיתה מתחלתה וי"ו הכנוי, על דרך מטתו שלשלמה (שהוא על דרך לשון ארמי, שמיה די אלהא, אלההון די שדרך מישך), ובמשך הזמן נשכח עיקר הוראתה, וחזרה להיות אות נוספת, לפיכך מצאנוה גם אצל שם שהוא לשון נקבה, כגון חיתו ארץ, וכן כאן מימינו אשדת. מלת דת איננה לשון עברי, ואף לא לשון ארמי, אלא לשון פרסי. הטעמים הם מסכימים תמיד עם הקרי, וכאן הקרי הוא אש דת בשתי מלות, לפיכך היה מן ההכרח שיהיו הטעמים בלתי מסכימים עם פירושי. אֶשְדָת בתי"ו בלי סמיכות, כמו עזרת מצר, חכמת ודעת, וזולתם.