יוסף אבן יחיא על אסתר · פרק 7 · פסוק 6

ותאמר אסתר וגו׳ השיבתו לשאלתו מידיעת איכותו באומרו איזהו. באומרה איש צר ואויב. רוצה לומר איש לשון מעלה להיותו מגדולי שרי המלך. וצר על כי הצר שוה בנזק המלך בבקשו הכליון חרוץ ולא ההמכר לעבדים ושפחות אשר אז היתה הוראה כי אינו שוה בנזקו. ואויב על כי לשנאתו את עמי נמכרנו אני ועמי להשמיד וגו׳. ולאשר שאל המלך ממהותו באומרו מי הוא זה הראהו אליו באצבע באומרה המן הרע הזה. להיות כי השם האישיי מהאדם והפרטי אליו מורה על מהותו. והנה הזכיר תאר היותו רע יחד עם הוראתה למלך על מהותו ושמו המורה עליו להורות כי רשעו אינו כתואר מקריי עליו. רק הוא אליו כמהות להיותו דבק בו מלידה ומבטן ומהריון ואינו דבר נוסף עליו ומקר׳ חל על עצמותו. רק הוא כאלו עצמותו ומהותו ורשעו הכל דבר אחד.

והמן נבעת מלפני המלך והמלכה כי רעדה אחזתו לראות פניהם רעים ומלאים מכעס. באופן כי לא היה יכול לדבר ולהשיב דברי׳ נכוחים על הדבר ולהליץ בדברים הלציים ומתוקים להפיק רצונם במאמר כדי להציל נפשו מני שחת.