יוסף אבן יחיא על אסתר · פרק 3 · פסוק 2

וכל עבדי המלך וגומר רוצה לומר ומה שגדלו היה בשכל עבדי המלך כקטון כגדול היושבים בשער המלך היו כורעים ומשתחוי׳ להמן. שהם ב׳ מיני ההכנעות היותר מורות על גדולת אשר ההכנע אליו וגדולה על כלן כי ההכנעות הללו. לא היו נעשו׳ מזולתו אליו. מרצון החלטיי מהכורעים. אשר לפעמים יתוסף או יחסר וכפי רצון המכבדי׳. אבל היו ההכנעות תמידיו׳ ושומרות הסדר להיות מצות מלך.

כי כן צוה לו המלך. ר״ל בעבורו ויהיה לו כמו אמרי לי אחי הוא.

ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. בתרגו׳ ומרדכי לא הוה גחין לאנדרטא והיא צלם עבודה זרה אשר היה לו בבגדו להראו׳ העמים היות כחו בכך ובטלמסאות וכישופים. ולכן נתגדל ונתקדש בית המלכו׳ כי כן הוא דרך כל בעל מלאכה להביא עליו סימן ממלאכתו למען בעבורו יכירוהו. היות אומנותו. הנרמז אליו בסימן ההוא. ולא הוה סגיד להמן על די הוה ליה עבד פלח ואזדבן ליה בטולמא דלחם. כי המן היה מזרע אגג מלך עמלק אשר נתפש חי משאול מלך ישראל. ופייסו שיניחהו להתיחד עם פלגשו בבית אסוריו ונתעברה ממנו וברחה וילדה זקנו של המן. ולכן היה עני כי שאול החרים את כל עמו ומכאן יש ללמוד כי באשר הרחמנו׳ הוא חובה עלינו בשארינו הקרובים אלינו ככה הוא חובה האכזריות בשונאי ה׳ ושונאנו. וכמעט שרחמי שאול על אגג כבה ומחה שם ישראל מתחת השמים לולי ה׳ שהיה לנו.