יוסף אבן יחיא על אסתר · פרק 3 · פסוק 1

אחר הדברים האלה וגומר סיפר כי אחר היותו המלך כעוס נגד ממוכן הוא המן על עצתו בהריגת ושתי. אשר למען זה היה המן נזוף ובלתי נכנס בשער המלך ואחר העשו׳ עצת נערי המלך מקביצת נערות יפות והטובה בעיניו להמליכה תחת ושתי. אשר קרה מזה לקיחת אסתר והמליכה תחתיה אחרי שענ׳ ושתי עונש מיתה ואחרי המקרה מבגתן ותרש אשר קצפו על קנאתם למיתת ושתי גבירתם. באופן שראה המלך היות העצה מהמן נאותה ביעצו אותו לבער ושתי החוטאת ממלכותו וזה בהמשיכו בתחילה ליבות השרי׳ והעם באומרו לא על המלך עותה כי אם על כל השרים וגומר באופן כי הביא רצונו אל היש וכסא המלך נשאר נקי. ואותו המעט קט מיגון אשר נמשך אליו ממיתת׳ חמק עבר ע״י העצה מנערי המלך. לכן גזר אומר כי לו להמן משפט השררה ושיהיה הגדול שבמלכותו להמצ׳ היות עצתו נבונה. ובפרט בהיותו נבון וחכם קוסם קסמים ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים ועל כן גדלו המלך. ושם תחת הנהגתו שאר השרים.

וינשאהו בשומו כסאו של המן אשר היה מהשרים אשר אתו הרואה פני המלך ממעל לכל שאר הכסאות.