העמק דבר על ויקרא · פרק 13 · פסוק 44

בראשו נגעו. ידוע דצרעת בא על חטא. אבל אינו דומה סיבת חטא צרעת הגוף לצרעת הראש. דצרעת הגוף בא על חטא תאוה המחטיא את הבשר. וצרעת הראש בא על חטא דעות משובשות. ואמר כי אע״ג דסימני קרחת וגבחת הוא כמראה צרעת עור בשר מכ״מ אות הוא שבא על עונות שבראש. ונ״מ הוא להזהר ממנו יותר דמי שיש לו דעות משובשות מחטיא אחרים שמתרועעים עמו יותר מבעלי תאוה. והקדים הכתוב לזה הטעם איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן. וכ״ז הוא דברים מיותרים ובא להזהיר לכל אדם להזהר ממנו הרבה. המון אדם יזהרו ממנו באשר שצרוע הוא. ואפילו לא היה נזקק לטומאה הרי מהראוי להתרחק מאויר הצרוע כדאי׳ ס״פ המדיר ובב״ב פ״ב. אמנם אפשר שהכהן שדרכו להיות אדם גדול ונעלה מסכנת הטבע אינו חושש לטבע צרעת. וכמו שמצינו בריב״ל ס״פ המדיר. ע״ז הוסיף טמא הוא. אחר שהגיע לכלל טומאה ע״כ טמא יטמאנו הכהן ג״כ. אמנם הייתי אומר דאחר שהוא אדם גדול ראוי להתקרב לו להוכיחו שמא ישוב ורפא לו ע״ז הוא מסיים בראשו נגעו. דאחר שהגיע לאפיקורסות שוב אינו ראוי לתוכחה וכש״כ דפקר טפי. וכל באיה לא ישובון. אבל כל אלו אזהרות אינו אלא מי שבראשו נגעו. משא״כ מי שהוא צרוע מחמת עונות התאוה כאשר יבואר לפנינו: