העמק דבר על ויקרא · פרק 13 · פסוק 45

והצרוע אשר בו הנגע. כ״ז מיותר לגמרי למדנו כדתניא בת״כ דה״ה מי שטמא בצרעת עור בשר ומזה למדנו דרק במצות שבזה המקרא שהם ג״כ להיות נבדל מב״א וכמש״כ הרמב״ם שלהי הל׳ צרעת באלו שוין כל מצורע. אבל אזהרות שבמקרא הקודם הוא רק בנגעי הראש. וגם בכתוב בזה המקרא אע״ג דודאי שוין בדין מכ״מ במה שמפורש יותר הוא חמור ממה שאינו מפורש אלא בא מכח דרשה כמש״כ התוספות קידושין דף כ״ד לענין שן ועין ושארי אברים. ועי׳ מש״כ להלן י״ט כ״ז. והכי מבואר בהא דכתיב ביוצא למלחמה ונשמרת מכל דבר רע. ואיתא בכתובות דף מ״ו דמכאן אזהרה על לשה״ר והרי אזהרה זו בכל עת ולמה כתבה רחמנא גבי יוצא למלחמה אלא ללמדנו שאז הוא מוזהר יותר. וכן בפ׳ זו אזהרת הפרישות חמור בנגע הראש:

וטמא טמא יקרא. לפי משמעות הפשט שיקרא לרבים שהוא טמא טמא. והכי משמעות ת״א. וא״כ תמוה הא דאיתא במ״ק ד״ה דממקרא זה אנו למדים לטומאת מת שמצוה להודיע וכדי להפריש ב״א ממנו. ואיך אפשר ללמוד בכל הטומאות ממצורע דחמיר בכל מצות הכתוב משא״כ בכל הטמאים. אלא ע״כ אין הפי׳ כמש״כ דא״כ האיך עשו מפסיק בין וטמא ובין טמא הרי צריך להיות מחובר. אלא ה״פ אף על גב שאמרתי ועל שפם יעטה ונכלל בזה שלא ירבה לדבר עם ב״א אבל מכ״מ וטמא מצד שהוא טמא כשאר טמאים טמא יקרא. יודיע לרבים. ולא ליטעו רבים שהוא אבל ומנודה שהולכים ג״כ בדרך מצורע. ע״כ צריך לקרות שהוא טמא. מכש״כ שארי טמאים שיש להם לקרות ולהגיד שהוא טמא. וכיב״ז ביארנו בס׳ במדבר י״ד כ״ח הוראת הפסק בין תיבה לתיבה: