אשר יקריב לה׳. הוא מיותר שהרי כל הקרבנות בלתי לה׳ לבדו. אבל הענין ע״פ אשר יבואר להלן בפ׳ אחרי. כי במדבר שנאסר לאכול בשר שחוטה בתיאבון לכ״ע אפי׳ לר״ע כמבואר בדברי הרמב״ם ה״ש פי״ו. מש״ה הותר להביא שלמים למי שאינו רוצה בתכלית הקרבן אלא כדי לאכול בשר. [משא״כ משעה שבאו לא״י שהותר בשר תאוה חולין נאסר להביא שלמים לתכלית אכילת בשר ולהיות לחמם לנפשם. אלא לתכלית שלחן גבוה והבעלים משלחן גבוה קזכו]. ובא הכתוב כאן ללמד דתודה אין להביא על שלמים במדבר אלא בשלמי׳ אשר יקריב לה׳ ולא לצורך עצמו. דכל ההיתר הלז אינו אלא משום שנאסר בשר תאוה כדי שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים משא״כ לחם אפשר בחולין מש״ה אם הוא מביא תודה אין להביא אלא בשלמים אשר יקריב לה׳. וע׳ ס׳ דברים י״ב י״א:
קריאה במקור
העמק דבר על ויקרא · פרק 7 · פסוק 11
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Sefer Torat Elohim, Vilna 1879
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002095301
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: a58fe6837257e3cab259387bd3e0225a5573a8bea740a36f19c6d76076e1b07c