העמק דבר על ויקרא · פרק 26 · פסוק 46

החקים. אלו המדרשות:

והמשפטים. אלו הדינים. היוצאים ממדרשי המקראות עפ״י חקי התורה כמש״כ כ״פ ע״פ כמה ברייתות בספרי ס׳ דברים וקידושין דל״ז:

והתורות. זהו תורה שבכתב ושבע״פ היינו משניות בלי חקירות. והקדים החקים ומשפטים לתורות באשר א״א לעמוד לא על הבנת הכתוב ולא על הבנת המשנה אם לא ע״י תלמוד. שהן החקים והמשפטים וכמש״כ בספר שמות פ׳ קדש לענין תפילין ש״י וש״ר:

אשר נתן ה׳ בינו ובין ב״י בהר סיני ביד משה. משמעות ביד משה כבר נתבאר בכריתות די״ג שהוא גמרא וביארנו לעיל ח׳ ל״ו שהמה החידושים שחידש משה מדעתו ע״י פלפול התלמוד בכח משה. והנה בסוף ס׳ במדבר מסיים הכתוב אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה׳ ביד משה אל ב״י בערבות מואב וגו׳. וביארנו שם ההפרש בזה המקרא מסיום ס׳ ויקרא דכתיב אלה המצות אשר צוה ה׳ אל ב״י בהר סיני. דבהר סיני עוד לא ניתן לישראל כח החידוש בפועל עד בואם לערבות מואב. כמבואר בתחלת ס׳ דברים באורך. וא״כ ק׳ אמאי כתיב כאן החקים ומשפטים. אבל באמת גם בה״ס נודע אשר בבוא פ׳ התוכחה וישראל בגולה עיקר קיום ישראל תלוי בלמוד התורה שבע״פ ולחדש בכל דור. וזהו אשר נתן ה׳ בינו ובין ב״י בהר סיני. אז בהיות הברית בהר סיני. נתן ה׳ החקים והמשפטים שיהיו בינו ובין ב״י השגחתו וההתקרבות יהי׳ עפ״י אשר יעלו גם המה חדשות כמו שהיה אז ביד משה. והיינו דאי׳ בב״ב ד״ח א׳ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. ויחלו מעט ממשא מלך ושרים. אמר עולא פסוק זה בלשון ארמית נאמר אי תנו כולהו עתה אקבצם כו׳ ולא נאמר בלשון ארמי כ״א תיבה זו יתנו. ובלה״ק הוא ישננו מלשון ושננתם ולא בחנם נאמר מלה זו בלשון ארמי אלא משום דכתיב כאן אחר התוכחה אשר נתן ה׳ בינו ובין ב״י. מש״ה כתיב גם כי יתנו בגוים וגו׳: