העמק דבר על ויקרא · פרק 11 · פסוק 2

דברו. משמע ארבעתם היו מצוים שכולם ידברו לישראל פ׳ זו. וזה השנוי אינו שייך למש״כ כסמוך. דזה הכבוד להגיד פ׳ שבכתב לישראל אינו נוגע להוראה. אלא עיקר הטעם כמבואר ברבה ע״ש אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. ובשביל ששמעו תוכחת משה ושתקו זכו לכבוד משה ואהרן:

זאת החיה. החיה מיותר ואי משום דרשה שהיה משה אוחז בחיה. ה״ה שהיה נדרש אי כתוב זאת הבהמה. אלא נרמז בזה אזהרה על טריפות. וכדאי׳ ר״פ א״ט חיה אכול ושאינו חיה לא תאכל. ופירושו לאפוקי שעומדת למות בתוך י״ב חודש. וכאן בא הל״מ כל הטריפות שאינה חיה. ולפי הפשט הוא משום דבמקרא ובשר בשדה טרפה וגו׳ לא נתבאר אלא דרוסה בא לרמז פה דכל שאינו חיה ה״ז בכלל אותה אזהרה. [אלא הגמ׳ דמקשה שם הא כתיב ובשר בשדה טרפה על כל טריפות. היינו לפי הדרש דבשדה אתי לדרשות אחרות] מיהו לשון זה שאינו חיה לא תאכל אינו אלא למ״ד טריפה אינה חיה י״ב חודש אבל למ״ד טריפה חיה ומסיק שם דלמד ג״כ מלשון המקרא ובין החיה אשר לא תאכל. ומכ״מ ודאי מודה דהל״מ דטריפות נרמז בזה המקרא אלא בכונה אחרת דהחיה משמעו בריאה כמש״כ התוס׳ עבודת כוכבים ד״ו על הא דכתיב מכל החי. והרבה פעמים משמעות חי בתכלית השלימות כמש״כ בס׳ שמות א׳ ט״ז. ומתפרש לפי הענין. וכאן למדנו מדכתיב ובין החיה אשר לא תאכל. דטריפה חיה. וא״כ ע״כ משמעות זאת החיה היינו בריאה יפה: