העמק דבר על ויקרא · פרק 24 · פסוק 5

ולקחת סלת וגו׳. הסמיך ענין לחה״פ לכאן ג״כ לזה התכלית. באשר כמו שנדרש להוציא הלכה לאמתה אור המנורה להאיר עיני המעיין בהלכה ככה נדרש שיהיו התלמידים המקבלים ראוים ומוכנים לשמוע. ומיניה ומינייהו תסתייע שמעתא. וכמו שביארנו בס׳ בראשית עה״פ ומחוקק מבין רגליו שהרב המחוקק ומחדש בחקירה הוא עומד על הלכה מבין רגליו שהם התלמידים היושבים לפניו על הארץ כמו שהיה נהוג אז. והנה להיות התלמידים מוכנים לקבל נדרש שני תנאים. א׳ שיהיו פנוים מעסק פרנסה וכדתניא במכילתא פ׳ בשלח לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן שניה לה אוכלי תרומה. ב׳ שיהיו התלמידים מסתפקים במועט וכדתנן בפ׳ קנין תורה במיעוט תענוג. וזהו דרכה ש״ת פת במלח כו׳. וישעיה הנביא כ״ח הוכיח לת״ח שבדורו וגם אלה ביין שגו וגו׳ את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב. היינו בשביל שהיה מנהג בעל״ב במאכלי חלב כמאמר שלמה במשלי ודי חלב עזים ללחמך וגו׳ אבל ת״ח ראוים לגמול עצמם מחלב. וע״ע בספר שמות ט״ו כ״ה. עכ״ז סמך ענין לחה״פ לכאן שחילוק לחה״פ היה מגיע כפול וכזית והיה משביע ושוב לא היו צריכים לאכול. ללמד דמי שרוצה להסתפק במועט הקב״ה מסייעו לכך ושבע מן המועט. וגם היה לחה״פ מברך תבואת הארץ עד שזה היה גורם שהתלמידים היו פרושים לתורה ומוכשרים לקבל לקח מרבם. והנה החל המצוה מן לקיחת הסולת אע״ג דעיקר מצות העסק הוא משעת אפיה מכ״מ כתיב ולקחת סלת. היינו הכנה דלקיחה דזה כלל במילי דקדושה דכל מה שמקדימים ההכנה לשם קדושה ולמצותן מועיל יותר להשפיע תכלית קדושתו. ומעשה רב דר׳ חייא בפ׳ הפועלים יוכיח כמש״כ בס׳ שמות י״ט ב׳. כך לקיחת הסולת לשם מצוה מוסיף קדושה וברכה בלחה״פ: