רב פנינים על משלי · פרק 20 · פסוק 17

ושמא אמר הלא החמרת על הערב שלחם לא אכל ובשר ויין מהמלוה לא בא אל פיו וחסת על הלוה וטוב טוב היה תכבד ידך על הלוה שערב לו לחם שקר שאוכל ממון המלוה שהוא לחם הבא לו ע"י שמבטיח לשלם והוא מפזרו ואוכלו ואינו חש לשלם והלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו לבל נקח מידו בזרוע ולוז נבוא אל ביתו לעבוט עבוטו לז"א גם לזה תיסרהו רעתו כ"א ערב לאיש לחם שקר כעת הלא ואחר כשירצה לאכול ימלא פיהו חצץ ולא לחם כי נעל דלת בפני לווין ויאכל בדי עורו: או אם תענה הערב למה נאשימך כי ערבת לרעך הלא קיימת פ' ואהבת לרעך כמוך הכולל כל התורה דע אפוא כי נהפוך הוא כי אדרבה גרמת תכלית שנאה כי הלא זה דרך הלוה הבלתי חס על הערב ולא יכין לבל יפרע בעדו זה אשר לא טרח לשלם כי ערב לו לחם שקר ואחר בעת השלום לא יענה רכות כ"א יפער פיו לבלי חק נגד מלוה וערב ומדבר סרה כנודע מטבעם וזהו ואחר ימלא פיהו חצץ וריקות כי יענה עזות והאהבה בשנאה ימיר כמאמר החכם ההלואה ראשיתה אהבה וסופה מריבה ואיבה: או ייעץ את הלוה כי כמו שערב לו לחם שקר הוא לחם שאינו שלו כן ואחר ימלא פיהו חצץ ויקמוץ ממאכלו וישלם את הנושה בו:

(טז) או יהיה רמז אל היותנו ערבים זה לזה ומה גם אשר בידו למחות ואמר כמדבר הוא יתב' אל מדת דינו ואומר לקח בגדו ממנו הוא חלוקא דרבנן הקדושה כי הלא ערב זר הוא החוטא ההוא הנקרא זר באמת כי את דמו מיד הבלתי מוחה יבקש כהורג נפש וילקח בגדו ממנו ואם נפש החוטאת אשה היא אין על הבלתי מוחה כל כך אשמת דבר שאין לאיש להפליג לערב דעתו עם אשה כאשר באיש לכן לא ילקח בגדו בבגדו בה רק יתמשכן עד אשר יתקן וזהו ובעד נכריה וכו':

(יז) ולא שיפטר החוטא עצמו בהפרע מן הערב כי הלא אם ערב לאיש לחם שקר של הנאת העבירה שהיא הנאה שקרית הנה אחר ימלא פיהו חצץ וישבע בחרפת רעת נפשו כי לא יפטר מהעונש: