צרור המור על התורה · בראשית · פרק 31 · פסוק 1

אח"כ סיפר ששמע יעקב את דברי בני לבן ולא שת לבו להם לפי שהיו נערים. אבל כשראה את פני לבן זועפים שעשה התפעלות בלבן. מיד נתירא ונגלה אליו האלהים לחזקו שלא יירא ממנו. וא"ל שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך. ואז שלח וקרא לנשיו להסכים עמהן. ולפי שידוע שקשה לאיש לפרוש מארצו וממולדתו וכל שכן לנשים. לזה הוצרך לומר להן ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן באמונה ואביכן התל בי. ולא זה בלבד אלא שהיה מבקש להרגני ולא נתנו אלהים להרע עמדי. ולכן ראוי לכם שתשכחו את אביכן. אחר שהתל בי כאלו הייתי איש נכרי. והש"י אשר רואה דמעת העשוקים השגיח עלי ואם כה יאמר נקודים וגו'. עד שבהשגחה גמורה הציל אלהים את מקנה אביכן ויתן לי. לפי שהיה שולח מלאכיו ומביאים העתודים עקודים נקודים מצאן לבן אל צאני להוליד דוגמתן. ולא הגיד להן דבר המקלות לפי שאין סוד בנשים. כאומרו משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. ואולי לא הגיד להן לפי שהוא דבר סתר מסודות התורה כמו שכתבנו. ואולי דבר המקלות עשה על פי הש"י שגלה לו סודו בענין שיצליח בנכסיו וילדו הצאן עקודים נקודים דוגמתן כמו שעשה מלאך האלהים בחלום. ולכן אמר שא נא עיניך וראה במראה הנבואה וראה כולם עתודים עקודים נקודים כמו שגליתי אליך בענין המקלות. ולפי שענין החלום והמקלות היה שוה לא הזכיר להן אלא אחד מהן. ואמר אנכי האל בית אל להודיע שהשם רמז לו שאיחר נדריו ולכן באה לו הצרה הזאת ושצריך לשלם נדריו. ולכן עתה במהרה בלא איחור קום צא מן הארץ הזאת שהיא ארץ טמאה וארץ מהתלות. ואין ראוי לאיש אמונים כמוך לשבת בה. וכל זה להודיענו שהיה מושגח מהש"י ומוכרח לעשות מאמרו ולא מעצמו. ואין ראוי להן למאן בדבר הזה. והן ענו לו העוד לנו חלק כלומר למה לך להאריך בדבר זה ולתת סבות להליכתך כאילו היה לנו חלק ונחלה לירש. ובעבור זה נעכב ההליכה. אינו כן כי הלא נכריות נחשבנו לו. וכן אין אתה צריך להודיענו סבת הצלחתך כי אנו יודעין שהיה בהשגחה אלהית. וזהו אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא. ועתה בלי איחור צא מן הארץ הזאת כמאמר הש"י: