צרור המור על התורה · ויקרא · פרק 16 · פסוק 5

ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים. לפי שפר ואיל הראשונים היו לכפר על אהרן ועל הכהנים. ולקח את שני השעירים הנזכרים למעלה. וכן שני השעירים הנזכרים בענין רבקה. שאמרה ליעקב וקח לי משם שני גדיי עזים טובים לטובתם של ישראל. הם שני שעירים הנזכרים כאן לכפר על עונות בני ישראל. ואמר כאן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. ושם ביארתי טעם נכון בו. וענין זה השעיר כבר דברו בו. לפי שנראה דבר זר נגד תורתינו הקדושה. ועוד כתב הקדוש ראיתם עבד שמשליך גורלות עם המלך ועל זה האריכו הרבה. ובספרי ספר צרור הכסף בהלכות יוה"כ הארכתי בזה. ואמרתי כי כל זה היה לטובתם של ישראל לתת להם עצה על נפשותם להציל עצמם מן הצר הצורר. ולפי שהש"י ברא עולמו במדת הדין. רצה שכל דרכיו יהיו במשפט. ולפי שכשאדם חוטא באה מדת הדין לשאול דין עליו. כאומרו קץ כל בשר בא לפני. והש"י נותן עצה לעמו להנצל מן הדין בייסורין ובתשובה. ולפי שלפעמים השוטה כשעומד בהיכל המלך מדבר לפני המלך דברים מעבדי המלך שעושים רושם במלך. כל אחד משרי המלך מפשיט לבושו ונותנו לו בענין שידבר טוב אל המלך. כן רצה השי"ת שנשלח זה השעיר לעזאזל. הוא שטן הוא יצר הרע הוא נחש הוא סמאל שהוא סם המות סמאל. ועליו נאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו. בענין שידבר טוב אל המלך. וז"ש בפרקי רבי אליעזר ראה סמאל שאין חטא בישראל ואמר יש לך עם כמלאכי השרת וכו'. וכל זה מכח הלעטת השעיר שנותנין לו. כמו שנתן יעקב לעשו נזיד עדשים. וזה השעיר שאנו נותנין לו משלו הוא. כי הוא איש שעיר ושעירים ירקדו שם. ויעקב איש חלק חלק ה' עמו ולא אחר. וידוע שהקב"ה מחלק פרס לע' שרים של מעלה. והם יחלקו לעבדיהם שהם אותם האומות שתחת ממשלתם. ושמתי משל שם כי זה דומה למלך ב"ו שמצוה על מלכותו שיתנהגו במשפט ובדתי המלך. ושם פקידים ושופטים על הארץ. וצוה לאיש צר ואויב אכזר ובעל חמה שיהיה קצין וראש. להביא כל משפטי המלוכה לפניו. ולהלשין עבד אל אדוניו אם רצח וירש או נאף וגזל וכיוצא בזה. והוא יסדר הטענות כנגדם לחייבם ולהרשיעם. ולזה יש יום מיוחד בשנה לשפוט ולגזור כל הדברים על מלכותו. וכן בזה היום מחלק פרס לכל עבדיו. והנה למלך היה אוהב א' שאוהב לו כנפשו והיה רוצה לזכותו בדין. וזה האהוב הכה נפש ורצח וגנב. והמלך לרוב אהבתו אליו צוה לו קודם שיבא יום הדין. שיתן לעושי המלאכה עשרת אלפים ככר כסף למרק חטאתו. ויהי היום הוא יוה"כ שמחלק פרס לעבדיו. שלח לכל עבדיו מנת המלך הראויה לכל אחד. ולזה האיש צר ואויב איש הדמים ואיש הבליעל לא שלח ידו ומנתו ונתאחר הדבר עשרה ימים. ואז שלח לו פרס המלך הראויה לו בכל שנה ביד זה האהוב שרצח או גזל. בענין שיראה זה הצר שזה אהובו של מלך. ושהמלך שלח לו מנתו על ידו וישא לו פנים. וכשראה זה הצר המשטין רצה לעורר מדנים וכעס על אהובו של מלך. מצא שכבר פרע קצת חובו בכסף שנתן לעושי המלאכה. וכן ראה שהמלך אוהב לו כנפשו וחייו היו תלוין מנגד. עד שזה האהוב הביא הפרס המזומן למלך. וכשהגיע לעת הדין נסתתמו טענותיו ונהפך לאוהב. המלך זה הקב"ה שחילק הארץ לע' שרים. והוא ישפוט תבל בצדק ואיש הדמים הקצין הוא סמאל שרוצה לעוות אדם בריבו. והוא חוקר אחר חטאת האדם להזכירם ביום הדין הוא יום ר"ה. כי בו נזכרים כל האומות לחיים ולמות. אבל ישראל לא נחתם גזר דינם עד יוה"כ. ואהובו של מלך הוא ישראל. ולפי שהש"י ידע שישראל חטאו בכל השנה. מביא עליהם יסורין וחלאים למרק עונותיהן ולסתום פי השטן. רצה הקב"ה ביום ר"ה לחלק פרס בכל ע' שרים. ולסמאל שר הדמים לא רצה לתת לו מנתו הראויה לו בכל שנה ושנה. ורצה לאחר אותם עד יוה"כ ורצה הש"י לשלוח לו ביד ישראל האהוב לו כדי שידע שהוא אהובו של מלך. ולכן נתן הש"י לישראל שעיר עזאזל לשלח אותו המדברה מקום אשר שעירים ירקדו שם. וכשראה סמאל שישראל כבר קבלו עונשם בכסף שנתנו לעושי המלאכה ובייסורים שקבלו ושהם אהובם של מלך. ונושא להם פנים ואומר ביוה"כ יש לך עם כמלה"ש. והש"י שומע עדותם של מקטרגים ומכפר עונותם. וסמאל הולך אצל שעירו כדכתיב וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה. ולכן היו קושרים לשון של זהורית על השעיר. שהוא רמז לעונות בני ישראל האדומים כשנים. ונשא השעיר עליו את כל עונותם שפירושו עונות איש תם. ומיד כשהיו משליכין אותו אל ארץ גזירה. היה מתלבן לשון של זהורית והיו יודעין שעונותם של ישראל היו מתכפרים. וכל זה בסבת שעיר עזאזל. כי סמאל עצמו נשא פנים לישראל והקטיגור נעשה סניגור. ולכן צוה שיסמוך ידיו עליו להתודות עליו אשמת קהלה. ושלח ביד איש עתי המדברה. אשר פירשו בו בזוהר שהוא איש ראוי להוליך המנחה לסמאל. לפי שסמאל נקרא איש רע עין. ואמרו שם שהיו מבקשים בכל ישראל איש מוכן רע עין עינו אחת גדולה מחבירתה. וידוע כי בלעם בעין הרע היה רוצה לקלל את ישראל כאומרו נאם הגבר שתום העין. עד שאמרו שם כי אדם אחד רע עין היה בטבריא שכל הרואה אותו היה מטמין עצמו. לפי שכל אדם שרואה בעיניו היה ממיתו. ועל זה נאמר ביד איש עתי. איש ראוי ומוכן להוליך זאת המנחה לסמאל איש רע עין לקיים מה שנאמר כעבד כאדוניו: