צרור המור על התורה · בראשית · פרק 18 · פסוק 20

ואמר כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. לפי שלפעמים הצעקה וקול ההמון היא יותר מהרע הנעשה. לזה אמר בכאן כי הצעקה היתה גדולה. והחטאת יותר גדול וכבד מהזעקה. וכן רמז שעונותיהם היו גדולים בכמות עד שרבו מארבה וזהו כי רבה. וכן היו גדולים באיכות עד שהיו קשים וכבדים. וזהו כי כבדה מאד. והנרצה אצלי עוד באומרו כי כבדה מאד. לפי שידוע שאף על פי שהאדם חוטא בעונות גדולים רחמי השם מרובים. כאומרו רב חסד מטה כלפי חסד. וכשהשם שוקל העונות והזכיות בפלס ומאזני משפט ורואה שהעונות מרובים מהזכיות. חסדו וזכותו מצרפו עם הזכיות. בעניין שישקלו הזכיות יותר. וזהו מטה כלפי חסד. וכן אמרו נושא עון ועובר על פשע כי כשהקב"ה רואה שכף העונות מכרעת. חוטף עון אחד ולקחו מהעונות. בעניין שיכריע כף של זכות. וזהו נושא עון ומיד עובר על פשע. וכן פירשתי במגלת אסתר ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות. כי אף על פי שהיו שם נשים רבות ובתולות יפות מאד. אסתר הצדקת לקחה וחטפה החן והחסד מכל הבתולות. עד שאמרו נושא עון חוטף עון ולוקחו. ואם כן בכאן בסדום היה ראוי לשם יתברך להיות נושא עון ועובר על פשע. ואף על פי שתהיה כף של עונותיהם מכרעת משל זכיות. שישא ויקח עון אחד מהעונות בעניין שתהיה מכרעת כף של זכיות. לזה אמר כבר נסיתי כל זה ולא עלה בידי לפי שכף של חטאתיהם כבדה מאד. בענין שאע"פ שאקח אחת או שנים מעונותיהם לא יקל המשא אשר עליהם. וזהו וחטאתם כי כבדה מאד. ואחר שזה כן ארדה נא ואראה כלומר ארד ממדה למדה. כאומרם ז"ל כי הנה ה' יוצא ממקומו יוצא ממדה למדה:

או יאמר אף על פי שחטאתם כבדה מאד והיו ראויים לכלייה. ארדה נא ואראה. כלומר ארד ואשפיל חרוני וזעפי עד שאראה סוף מעשיהם. ואראה הכצעקתה של מדת הדין הבאה אלי. לשאול דין עליה' ולענות אדם בריבו. כמו שפירשתי אצל קץ כל בשר בא לפני. וכן בכאן הבאה אלי וצועקת לעשות בהם דין עשו כלה. ואם לא אדעה. כלומר אני רוצה לידע אם עשו כלה וסוף. וכבר הגיעו לתכלית מעשיהם. או לא עשו ולא הגיעו עדיין עד סוף מעשיהם ויש להם עוד תקוה לתקן מעשיהם. אדעה איזה יכשר או זה או זה. וכן אעשה עמהם טוב או רע והכל לפי רוב המעשה. וכל זה הערה לסניגור לשאול עליהם רחמים ושיתפלל עליהם אברהם. וכל זה לפי שהשם חפץ בתשובתן של רשעים. ואומר ויפנו משם האנשים. אחר שהדבר היה שקול אם עשו כלה או לא עשו ואברהם היה באמצע. פנו עצמם ממדת הדין וילכו סדומה לאטם. עד בא עתם בערב וישהו בדרך זמן רב לראות מה יהיה רעה בעיר. ואם ינצח אברהם בתפלתו. או מדת הדין בזעפו. וזהו ואברהם עודנו עומד לפני ה' מתחילת הענין שנאמר לו ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה. ואולי היה מתפלל ואומר רחום וחנון נקראת רחם על מעשה ידיך. ולפי שראה שלא הועיל כל זה. ויגש אברהם (בעוצמ') לדבר קשות ואמר האף תספה. ואולי אמר ויגש לפי שמדת החסד של אברהם כדכתיב חסד לאברהם. ובמדת החסד בורחים כל מיני אף וחמה כדכתיב ואל זועם בכל יום. לא אמר נזעם אלא זועם לכל מיני מדות הדין וגוער בהם. לפי שאל הוא מדת חסד כדכתיב חסד אל כל היום. ולכן נגש אברהם במדת טובו וחסדו לגעור בכל מיני אף וחימה. וזהו האף תספה כלומר למה ה' יחרה אפך ותתן מקום למדת הדין לספות צדיק עם רשע. אינו ראוי כן אלא שרחמיך יקדמו את רוגזך ותאריך אפך ולא תקצר. וזה על דרך למען שמי אאריך אפי. כי כשהאף והחמה ארוכה קודם שיצא החרון מתקרר ואינו מזיק. אבל אם האף קצרה החרון יוצא פתע פתאום ומזיק. ולכן מי שיש לו חוטם ארוכה מאריך אפו. ואם קצרה מקצר. וזהו האף תספה ולא תאריך הזעם יהי הסבה שתמית צדיק עם רשע. אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר. ואם זכותם לא יספיק להגין עליהם. למה ימותו הצדיקים כי אין ראוי שכולם ימותו. ולא במיתה לבד אין ראוי שיהיו שוים. אלא אפילו בשום דבר אין ראוי שתהיה הויתם שוה. וזהו והיה כצדיק כרשע. ואפי' אם נודה שאין בהם צדיק. חלילה לך להמיתם כלם. כי מי שהוא שופט כל הארץ. אין ראוי שיעשה משפט וכלייה בארץ. כי זה גנות גדולה לו שיאמרו לו שהוא דיינא קטיעא ומלכות קטיעא: