צרור המור על התורה · במדבר · פרק 25 · פסוק 3

ויחר אף ה' בישראל. כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. כאומרו וסביביו נשערה מאד. והנה זה העון היה מצד גסי יצר הרע שפתה אותם מעון קל לעון חמור. כמו שקרה לדוד בענין בת שבע וכמו שדרשו בפסוק ויבא הלך. בתחלה קראו הלך ואחר כך אורח ואחר כך קראו איש. כי כן דרכו של יצר הרע עד שנעשה גדול הבית כאומרו דבר האיש אדוני הארץ. ולכן בכאן כתב ויחל העם לזנות. כי בתחלה לא זנו עמהם אלא שהוליכם היצר הרע לראות בבנות הארץ וביופיין ומה איסור יש בזה. ואח"כ ותקראן לעם לזבחי אלהיהן. ולא רצו לזבוח להם. ויאכל העם החטיאם בזה. ואמר להם מה איסור יש באכילה זאת. ואחר שאכלו. וישתחוו לאלהיהן. ואחר כך ויצמד ישראל לבעל פעור. שנתחברו בזמת הנשים. בענין שזהו מה שכתוב וכעבותות העגלה חטאה. ולפי שחטאו בברית קדש. אמר בעונש והוקע אותם לה' נגד השמש. שהוא אות הברית כאומרו כי שמש ומגן ה' אלהים. ובזה וישב חרון אף ה' מישראל מדה כנגד מדה. ואולי רמז נגד השמש בפרהסיא. לפי שהם נסתתרו עם הנשים באהלים ובחדרי משכיתם. צוה להענישם בפרהסיא. כאומרו כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. ויורה על זה מה שאמר ויבא אחר איש ישראל אל הקובה. והנה איש מבני ישראל בא. להורות על רשעו שאע"פ שראה העונש הזה וההתראה הזאת העיז פניו ובא בעזות מצח. ויקרב אל אחיו ההרוגים והצלובים המדינית. והיה אומר מי יגע בי שאני נשיא הדור. וכל זה לעיני משה וישראל ואין דובר אליו דבר. לפי שכבר התחילה בהם המגפה והיו נבהלים וחרדים ובוכים ומצטערים איש בבנו ובאחיו. וז"ש והמה בוכים פתח אהל מועד. ואולי שנתקרבו פתח אהל מועד להתפלל על חוליהם: