צרור המור על התורה · שמות · פרק 30 · פסוק 13

ואמר מחצית השקל. להורות על מעלת השם יתברך שאינו שואל מישראל אלא לפי כחם. דבר השוה לעניים ולעשירים והוא מחצית השקל. ולזה כוונו רז"ל באומרם שזה היה אחד מהדברים ששמע משה ונרתע לאחוריו. כשאמר ונתנו איש כופר נפשו. והא כתיב ויקר פדיון נפשם. וכן כתיב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. והש"י השיב לו איני שואל מכם אלא כפי כחכם ולא כפי כחי. וזהו מחצית השקל. ולפי שנראה דבר זר שכופר נפש האדם יהיה דבר מועט כזה. לזה חזר ואמר מחצית השקל לתרומת ה'. כלומר הטעם שאמרתי מחצית השקל הוא. לפי שהיא תרומת ה'. ואחר שהיא תרומת ה' היא קדש. ואעפ"י שיהיה דבר מועט. בערך שהיא תרומת ה' הוא דבר גדול. ולזה אמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. כי אחר שהוא דבר של כופר נפש. צריך שיהיו עניים ועשירים שווים. כי לפני הש"י לא ניכר שוע לפני דל. כי אולי אותו שאנו חושבים שהוא גדול הוא קטן או להפך. ועל זה אמר קטון וגדול שם הוא. כלומר שם הוא ידוע אם הוא גדול או קטן. אבל בזה העולם אין אנו יודעים איזהו גדול ואיזהו קטן. ולכן אמר בכאן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. אחר שהוא לכפר על נפשותיכם. ולכן צוה לתת אותו על עבודת אהל מועד. והיה לבני ישראל לזכרון. שיזכרו וישובו אל ה' איך כל ענייני העולם הזה הבל ורעות רוח. מלבד ענייני הנפש ששוים בה עניים ועשירים. ואין שם שררה ומעלה אלא את דכא ושפל רוח. שהוא מחצית השקל שהוא דבר שבור ואין שם שקל שלם. בענין שבזה יעלה זכרוננו לפני ה' לכפר על נפשותינו. וי"א כופר נפש שהוא לשון ביטול והסרה. כמו לא תוכלו כפרה. ועניינו להסיר ולבטל הנגף: