צרור המור על התורה · בראשית · פרק 38 · פסוק 27

ואמר והנה תאומים להשלים חסרון ער ואונן. כמו שכתבתי למעלה פרץ כנגד ער. זרח כנגד אונן. ולפי שאונן רצה להאיר ולזרוח קודם ער ולכן נתן ידו ונתחזק ער לצאת לפי שהוא היה בכור. וזהו מה פרצת עליך פרץ. ואח"כ יצא אחיו ויקרא שמו זרח ע"ש שזרח קודם זמנו. וכן לפי שהאיר אפלת אונן שהיה כמו אונן. ולפי שיהודה שם שמות בניו ע"ש יוסף כמו שכתבתי לגאול גאולתו. ולפי שהשמות הראשונים היו על רעת אחיו וצרתו ומתו. ובאו אחרים לגאול גאולתם וגאולת יוסף. קרא שמם פרץ וזרח. להורות שעתיד הש"י לגאול את יוסף ביד חזקה ולהזריח אורו. ולכן סמך מיד ויוסף הורד מצרימה בתכסיסי מלוכה ובסימני גאולה של פרץ וזרח. וזהו ויוסף הורד מצרימה. כי עד כאן לא היה ראוי לירד מצרימה. ואמר ויוסף הורד מצרימה על צרותיו. כי היה ילד שעשועים בחיק אביו אשר אהבו בן חורין ממשפחת רם והורד מצרימה כאיש רגלי אחר הבהמות. ורעה עוד מזאת ויקנהו פוטיפר שר הטבחים שותפו של עמלק איש מצרי ממשפחת העבדים. וקנהו מיד עבד אחר. וזהו מיד הישמעאלים. ורמז גם כן שהורידוהו מארץ טהורה וקדושה לארץ טמאה. ואמר ויהי ה' את יוסף. לרמוז שנתן לו הקב"ה שלשה הויות טובות כנגד ג' רעות שקבל. כנגד ויוסף הורד מצרימה. אמר ויהי ה' את יוסף. וכנגד ויקנהו פוטיפר. אמר ויהי איש מצליח. וכנגד מיד הישמעאלים. אמר ויהי בבית אדוניו המצרי. והרמז בזה כי ההויה הראשונה היתה מצד יוסף. והשני מצד היותו איש שכלי יוסף היה מצליח. והויה אחרת יותר עצומה היותו מצליח בהיותו בבית אדוניו המצרי שהיה איש טמא שפתים ולא היה ראוי לברכה. ועכ"ז היה מצליח. וי"א שהיו ליוסף ג' הויות הוית הצלחה הוית השגחה הוית חן. הוית השגחה כאומרו ויהי ה' את יוסף משגיח עליו תמיד. הוית הצלחה. ויהי איש מצליח. כי ההצלחה אחר השגחה נמשכת. מצליח לעצמו ולזולתו. לעצמו כי כן כתיב ואשר הוא עושה ה' מצליח בידו. ולזולתו כאשר אמר ויברך ה' את בית המצרי וגו'. הוית חן כאמרו ויהי בבית אדוניו המצרי נושא חן לפניו. ולכן לא שלחו לעבוד חוץ לביתו ע"כ. ועכשיו בא לפרש אלו הג' דברים ויהי אדני את יוסף. אמר וירא אדוניו כי ה' אתו. לרמוז שלא היה מושגח מצד עצמו לבד אלא השגחה ניכרת לעיני הכל. וזהו וירא אדוניו כי ה' אתו. וכנגד ויהי איש מצליח. אמר שלא היה מצליח לעצמו אלא לאדוניו. וזהו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו של אדוניו. וזהו כעין מה שאמרו כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני וכו'. כנגד ויהי בבית אדניו המצרי. אמר וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו וכו'. ואמר ויהי מאז הפקיד אותו. לרמוז שהיתה השגחה ניכרת שמאותו עת שהפקיד אותו בביתו היתה ברכת ה' בבית ובשדה. בענין שלא יאמרו שמצד אחר וממקום אחר היתה ההצלחה. ואמר ויעזוב כל אשר לו. להורות על מעלת יוסף שאע"פ שהיה במעלה וכבוד ועזב המצרי כל אשר לו בידו. לא נתגאה ולא חטא בשפתיו להתגאל בפת בג אדוניו וביין משתיו אלא אכילתו היתה פת יבש או פת במלח. וזהו ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל. ולא מאכל ועונג אחר. ועכ"ז ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. כי מן הראוי היה שישתנה צורתו בלא מאכל ומשתה כמו שתמצא בדניאל ויתנו לנו מן הזרעונים. ואומר נס נא את עבדיך וגו'. ועכ"ז היו יותר שמנים ובריאים משאר הנערים. וזה הדבר לימד דניאל מיוסף הצדיק ובטח בה' שיעשה לו נס כמו שעשה ליוסף. וכן למדה אסתר המלכה ממנו ואמרה וצומו עלי וגו'. גם אני ונערותי אצום כן ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת. והנכון אצלי במקומו כי אסתר המלכה ראויה לישב בתענוגים ובתמרוקי הנשים ולא בתעניות וסיגופים. ולכן אמרה אבא אל המלך בסוף אלו השלשה תעניות אשר לא כדת המלכה. בכח שם ובכן. שהוא עולה ע"ב למספר שם המפורש. וכן יוסף אע"פ שלא אכל אלא לחם. ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. וז"ש במדרש ולקדקד נזיר אחיו ראוי זה ליטול הברכות שכל הגוים כורעים ומשתחוים לו. ונהג נזירות בעצמו שלא רצה לשתות יין עד ששתה עם אחיו שנאמר וישתו וישכרו עמו ע"כ: