צרור המור על התורה · ויקרא · פרק 26 · פסוק 40

ואמר והתודו את עונם וגו'. וא"כ איך אמר אח"כ אף אני אלך עמם בקרי. ועוד איך אמר והבאתי אותם. כי כבר כתיב למעלה והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם. וכן איך חזר לומר אחר וזכרתי את בריתי יעקב. והארץ תעזב מהם. וי"א כי הטעם בזה לפי שהוידוי לא היה אלא בפה ובקרבם ארבם. כאמרם צעקנו בפינו חטאנו וגו'. ולכן והבאתי אותם בארץ אויביהם. אחר שהוידוי לא היה מלב ומנפש. ואחזור להענישם עד שיכנע לבבם הערל. ויהיה הוידוי בלב נשבר ונדכה. ואז וזכרתי את בריתי יעקוב. או נאמר כי אע"פ שהאדם יתודה חטאתו. לא ינצל מהעונש מכל וכל עד שימרק עונותיו בייסורין. וזה כדרך שכתבתי בפרשת ויקרא בענין מעילה. והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה וכו'. ובפרשת נשא פירשתי זה האשם. ואמר והתודה ואע"פ שהתורה אמרה והשיב את אשמו בראשו. שהוא הקרן וחמישיתו יוסף עליו. ואחר הוידוי למה לא נתכפר מיד. ולמה הוצרך חומש. אבל נראה שאע"פ שיתודה צריך חומש למרק העון. וכן בכאן אע"פ שהתודו את עונם שאמרו חטאנו בזה ובזה. לא נתכפרו בדין התורה. אלא בייסורים שימרקו עונותם. וזהו אף אני אלך עמם בקרי ואענישם יותר. בענין שלא ירצו עונם שיתודו ויתכפרו מכל וכל: