צרור המור על התורה · שמות · פרק 12 · פסוק 37

ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה. אחר שנטלו שכרם משלם ולא קודם לכן. כשש מאות אלף רגלי הגברים. מוכנים לקבל שש מאות מצות. לבד מטף לקיום י"ג מצות הנשארות. וגם ערב רב עלה אתם. זה רמז לפושעי ישראל שהם מלאים מצות כרימון. ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים. רוצה לומר מיד בצאתם ממצרים. וזהו עוגות מצות כי לא חמץ. כי עדיין לא החמיצו. לפי שהיו צרורות בשמלותם של פשתן לקרר אותם בענין שלא יתחממו. וכן היו על שכמם שואבות הרוח. וא"ת ששהו זמן רב. אינו כן. כי גורשו ממצרים בחפזון ובבהלה מיד כשגמרו בצקם ללוש. ולא יכלו להתמהמה מפני חפזון מצרים. באופן שלא עבר זמן בנתים להחמיץ הבצק. וגם צדה לא עשו להם לפי שלא היה להם זמן. וכן רמז באומרו וגם צדה לא עשו להם. להורות שחבבו המצוה לעשותה במהירות. ולכן ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות. מושלכות על הגחלים בלי תנור ובלי תיקון. בענין שלא יחמיץ. והטעם כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה להדר המצוה והמצה. וזה ימתק להם כאלו היה דבש וחלב תחת לשונם. ולכן וגם צדה לא עשו להם. כי כמו שאפו העוגות היו יכולים לתקן תבשיל אחר. לכן אמר שלא עשו צידה כי לית דין צריך בשש. לפי שהיו טועמים בה טעם מצוה וטעם מצה. ולא היה צריך מלח ולפתן כמאמר הירושלמי וטמיש לה במלחא. וי"א עוגות מצות כאשר נצטוו. כי לא חמץ. כי לא היה להם לאכול חמץ. כי גורשו כי אע"פ שגורשו ממצרים ולא יכלו לעשות המצוה כדרכה. כי ההכרח מכריע את המצוה. לא עברו מצות ה'. וגם צדה אחרת זולת העוגות לא עשו להם ע"כ: