צרור המור על התורה · בראשית · פרק 26 · פסוק 34

ויהי עשו בן ארבעים שנה בתקפו ובגבורתו כאביו. ויקח אשה מהחתי והאמורי. לעבור על מאמר זקנו ואביו ואמו ושלא כרצונם. וזהו מורת רוח ליצחק ולרבקה. ולכן סמך ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. יפה אמרו חכמים ז"ל כל המעמיד תלמיד שאינו הגון עיניו כהות למדנו מאחיה השילוני שהעמיד לירבעם. וכן יצחק על שגדל לעשו ותכהן עיניו מראות מראה השכינה. כי העינים שראו מראה השכינה בשעת עקידה לא היה ראוי שיראה לעשו הרשע. כמאמר אלישע אם אביט אליך ואם אראך ולא שת לבו גם לזאת. ויקרא את עשו בנו הגדול וגו'. ועתה שא נא כליך תליך וקשתך. כי זה שבח גדול לו לראות את לחם רע עין ולתאו מטעמותיו. הלא טוב לומר לו שא נא ספרך ספר יצירה שחיבר זקנך. וספר תולדות אדם ועסוק בתורה. והוא לא אמר לו אלא שא נא כליך תליך וקשתך ועשה לי מטעמים בעבור תברכך נפשי. והוא לא ידע כי לא חפץ בברכה ותרחק ממנו. ורבקה אמרה אל יעקב שמע בקולי כמו ששמעת לקול שם ועבר שנתנו לך עצה כנגד זה האיש. ובהלעטה ואכילה לקחת בכורתו. כן עתה על ידי אכילה תקח ברכתו. ולך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים ואעשה אותם מטעמים בעבור אשר יברכך. כי לך ראויה הברכה אחר שלקחת הבכורה. והוא נתיירא ואמר אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע. בשתי טעיות. הטעות הראשון שלקחתי בכורתו בנזיד עדשים. והשני ליקח ברכתו. כי הטעות הראשון אולי תלה הדבר בנערות. אבל עכשיו בטעות שני יחשבני כמורגל. והבאתי עלי קללה על לקיחת הבכורה ולא ישאר לי הברכה. ותאמר לו אמו עלי קללתך בני. מהבכורה שלקחת ושמע בקולי על הברכה. ולך קח לך השעירים. וילך ויקח כאשר אמרה לו אמו: