צרור המור על התורה · שמות · פרק 32 · פסוק 10

ועתה הניחה לי אחר שהוציאו לפועל קושי עורפם בזה העת. להשתחוות ולזבוח לעגל. הניחה לי. וכי תופס היה בו שאמר הניחה לי. אבל הענין הזה היה כן כי ראה הש"י ענותנותו של משה שלא דבר אליו דבר. אלא עמד יושב ודומם נעצב על בניו כביכול. כי בזה קשרו משה להשי"ת ואחזו בעבותות אהבה. כאלו היה נאחז בסבך בקרני הודו וענותנותו. באופן שלא היה יכול לעשות דבר שלא ברשותו. וזהו ועתה הניחה לי ויחר אפי בם ואכלם כפי חטאתם. ולך איפה אעשה לגוי גדול בעבור אהבתך. והעם שיצאו ממך בהכרח הוא שיהיו טובים. וכשראה משה שהדבר תלוי בו. התחיל לחלות את פני השם אלהיו. ולא אלהיהם. אחר שאמרו אלה אלהיך ישראל. ויאמר למה השם יחרה אפך בעמך. כלומר איני תינוק שאתה מצחק בי ומפתה אותי בחלקלקות ובגדים נאים. באומרך ואעשה אותך לגוי גדול. ועוד שאמרת לי כי שחת עמך. וזהו למה ה' תדבר כדברים האלה. ועוד כי הם עמך ונחלתך ואינן עמי. ועוד אני סבור כי ויחל משה הוא כמו יחילו דרכיו בכל עת. ותתחלחל המלכה מאד. והטעם בזה לפי שהשי"ת אמר ויחר אפי בהם ואכלם. וכשראה משה שמדת הדין של חרון אף ופנים של זעם היתה מתוחה כנגד ישראל. סידר תפלתו בכח הרחמים הפשוטים לשבר מדת הדין. בענין שלא תתפשט על ישראל. וזהו רמוז באומרו ואל זועם בכל יום. שכתב הקדוש ואל נזעם לא כתיב אלא ואל זועם לאחר. למדת הדין. וגוער בו בכח הרחמים של אל. וזהו ויחל משה את פני ה'. לא אמר ויחל משה את ה'. אלא את פני ה'. הם פנים של זעם. כאומרו פני ה' חלקם. וזהו ויחל משה. שהכאיב משה את פני הזעם של ה' ושיברם. בענין שלא תחול על ישראל. ואחר שהכאיב פנים של זעם ושברם. התחיל בכח גדול ואמר למה ה' יחרה אפך בעמך. והתחיל לסדר תפלתו ואמר שלשה דברים. כנגד שלשה דברים שאמר לו הש"י. הא' ויחר אפי בהם. והב' ואכלם. והג' ואעשך אותך לגוי גדול. והתחיל להתוכח עמו כמי שמתוכח עם אחר ותופשו בכל דבריו. וכנגד מה שאמר הניחה לי ויחר אפי בהם. אמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. ולא היה בהם מום נסתר. כי במומם הוצאת אותם. ואין זה מקח טעות. וזה רמוז במה שאמר ראיתי את העם הזה. מימים רבים. וכנגד מה שאמר ואכלם. אמר למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם. ויאמרו כי שלא כדין מכלה אותם. אחר שהוציאם באותו מום ולא היה מום נסתר בהם. כי בגלוי היה רשעתם. כאומרו או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. כי שניהם מינים. ואם היו אלה עובדי עבודה זרה. אלו עובדי עבודה זרה ג"כ. לכן שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. שנמצאת בהם. אחר שברעה הוצאתם. וכנגד השלשה שאמר ואעשה אותך לגוי גדול. זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך להרבות זרעם. ואתה עובר השבועה שנשבעת להם בך. ואתה רוצה לכלותם. והיאך תשלים לי המאמר בלא שבועה שאתה אומר ואעשה אותך לגוי גדול. וכשראה השי"ת דברים הטובים והחזקים נגדו להציל צאנו. נחם על רעתו שדיבר לעשות לעמו ולא עשה. ואולי היה וינחם השם לשון נחמה. כי כשראה השי"ת הדברים שדיבר משה כנגדו. ואיך מסר עצמו עליהם. ואיך משכו בחבלי אדם בעבותות אהבה. לקח נחמה במה שדיבר לעשות לעמו לכלותם. אע"פ שהיה ראוי להתעצב אל לבו על בניו. אחר שהכיר גבורתו של משה וענותנותו. כאלו אמר לא גזרתי כליה על ישראל אלא בשביל לשמוע דברי משה די. ואם כן ראוי לכפר עונם:

ובמדרש אמרו על זכור לאברהם שכשמשה התפלל על ישראל. אמר שזה ראוי לכפר עונם בעבור הצדיקים שהיו בהם שלא חטאו. ואמר לו הקב"ה כמו שאמר לאברהם אם אמצא בהם שמונים צדיקים אני אכפר עונם. והתחיל משה למנותם ע' זקנים ומשה ואהרן וחור ונדב ואביהוא ואלעזר ואיתמר הרי ע"ז. חסרו ג' צדיקים והיה מחזר אחריהם ולא היה משה מוצא צדיקים אחרים. עד שתלה עיניו למרום ונזכר מאברהם יצחק יעקב. ואז השלים המנין בהם ואמר זכור אל תשכח אברהם יצחק ויעקב. כמו שאני הייתי שוכח אותם. ועל זה אמר שלמה בחכמתו ושבח אני את המתים שכבר מתו. והשלימו במקום חיים. מן החיים אשר הם חיים עדנה. אחר שהחיים שהיו בישראל קרוב לשש מאות אלף רגלי. לא השלימו למנין שמונים: