צרור המור על התורה · בראשית · פרק 46 · פסוק 29

אחר כך סיפר איך יצא יוסף לקראת אביו כדי לכבדו. כי בזכות יוסף ירד יעקב בכבוד למצרים לא כאשר נגזר עליו. ולכן אסר יוסף מרכבתו הוא בעצמו כדי שישאלו הכל מה זה. ולא ידעו הדבר שהיה לכבוד אביו. ומי הוא שיראה יוסף יצא ולא יצא אחריו. בענין שיצא עמו רכב ופרשים ומחנה כבד יותר ממה שעלו עמו לקוברו. ולא רצה הכתוב לספר זה להודיענו מעלתו של יעקב. ושהשם רצה בכבודו וירד עמו כמו שהבטיחו ועמו רכב אלהים רבותים אלפי שנאן. ולמה יספר שיצאו ממצרים רכב ופרשים ואינם חשובים לפני ה' כסוס ורכב. ועוד יודיע בזה מעלתו על שאר האנשים. כי בכולם כתיב אין שלטון ביום המות. כאומרו וישכב דוד עם אבותיו. וביעקב סיפר שיצאו לקברו רכב ופרשים מחנה כבד מאד יותר מבחיים. כי בחיים לא הזכיר אלא ויעל לקראת ישראל אביו. והדבר ידוע שלא יצא לבדו כמו שכתבנו. ובשאר האנשים והמלכים בחיים עושים להם רכב ופרשים ועשרה אלפים יחלצו חושים. ובמות לא יעשו כזה אנשים עשירים וראשים:

ואמר ויבך על צוארו עוד. הרצון בזה שנפל יוסף על צוארי אביו בוכה וצועק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. ולא נתקרר בזה אלא שבכה על צואריו עוד יותר ממה שבכה בראשונה. ויעקב לא בכה על צואריו לפי שהיה קורא ק"ש כמאמרם ז"ל. והרמז בזה מה שכתבתי בסוד הסולם. כי יעקב ידע לייחד את השם מכל האדם. ולקשר כל הדברים וכל העולמות אלו באלו בסוד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ולפי שבו סוד הייחוד. זכה להקרא הייחוד על שמו ולא ע"ש האבות. ואנו אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואחר שהיה קורא ק"ש הוא סוד הייחוד. לא היה לו לדבר ולא להפריד כוונתו מיחודו. וכן לא היה לו לבכות. לפי שסוד הדבור והייחוד הוא סוד השמחה. כמו שפירשתי במגילת שיר השירים. וזה ישקני מנשיקות פיהו שהוא סוד הייחוד והדיבוק בשם. ואז השמחה בכל העולמות. וזהו כי טובים דודיך מיין. המשמח אלהים ואנשים. וזהו בו ישמח לבנו בייחודו. ולכן אמר נגילה ונשמחה בך בייחודך ובתורתך. וכשיהיה ה' אחד ושמו אחד. אז יתקיים ישמח ה' במעשיו. ועל רמז זה אמר ישקני מנשיקות פיהו. מי יתן והיה שבאותו זמן של שיר השירים שהיא שיר של עתיד. שישקני השם מנשיקות פיהו. ואז ישמח ה' במעשיו. וזהו נגילה ונשמחה בך לפי שבשמחה נשיג הדיבוק האמתי. ולכן סמך מיד לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. כי אחר שהשיג סוד השמחה והדבוק. ראוי לדמותו לסוס השמח. לפי שאין בכל הב"ח ב"ח שתהיה בו השמחה בטבע יותר ממנו. וזהו סוס שנחלף בשש לפי שהם ממוצא אחד ושם הארכתי בזה. ולכן המייחד את השם ראוי לו להסיר ממנו עניני זה העולם וכל מיני עצבון בענין שלא יטרידו כוונתו. ואם כן אחר שיעקב היה אומר ק"ש שהיה ראוי להעביר מלבו כל ענייני העולם וכל מיני עצבון. ולכן לא נפל על צואריו ולא בכה כמו שבכה יוסף. ובזה תבין מה שאמרו בברכות כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק. ואמר שם אנא אסמכי גאולה לתפלה ולא פסק חייכא מפומיה כל ההוא יומא. להודיענו כי סוד הייחוד והדיבוק הוא סוד השמחה. וסמיכת גאולה לתפלה הוא סוד הייחוד האמיתי. ולכן אין מפסיקין בו אפילו באמן. והאומר אמן בין גאולה לתפלה הוא מאחר פעמי מרכבותינו. ולא תשמע לדברי האומר כי ויבך על צואריו עוד חוזר ליעקב. כי דמעת הזקן העצב מצויה. ונפלאתי הפלא ופלא מדברי הרמב"ן ז"ל. שדרך קשתו עם נושקי רומי קשת ודרך בדרך שאר המפרשים. אחר שהוא היה בקי בזאת החכמה. וזה ההרגש לא ירגישו בו כל חכמי הגלילות אם לא נכנס להיכל המלך פנימה. ואחר שהשלים יחודו וקריאתו. התחיל לדבר ואמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך. כלומר אמותה הפעם בשמחה אחרי ראותי את פניך. ואני תמה אחר שהיית גדול בחקי והיית אוכל מפתי ומשתעשע בי. איך אודך חי בצער גלות ושביה. וזה על דרך שאמר יוסף העוד אבי חי: