צרור המור על התורה · דברים · פרק 32 · פסוק 39

או שיאמר ראו עתה כי אני אני הוא. היכול לעשות דברים הפכיים כרגע אחד. מה שאינו יכול לעשות אלוה אחר. וזהו ראו עתה כי אני אני הוא. העושה אלו הדברים. ולא שניתי בשום זמן מהזמנים. ובעת וברגע אחד אמית ואחיה מחצתי וארפא. ואני הוא המוחץ. ואני הוא הרופא:

או יאמר ראו עתה כי אני אני הוא. הקיים לעולם. ואני אני הוא. אותו שהייתם אומרים עלי כבר הזקין. כמוזכר באחשורוש שאמר להמן מתירא אני מאלהיהם של אלו וכו'. והשיב לו המן כבר הזקין וכו'. וכן הוא בפרק חלק שביבי בישי הוו עמון ומואב לישראל וכו'. לפי ששלחו לנבוכדנצר שיבא. ושלח להם מתירא אני מאלהיהם של אלו שלא יעשה לי כמו שעשה לפרעה וסיסרא. שלחו ליה כי אין האיש בביתו כבר הזקין כמוזכר שם. ולכן אמר בכאן ראו עתה כי אני אני הוא. אותו זקן שהייתם אומרים. וככחי אז כחי עתה. וכל הדברים נמשכו ממני לישראל כפי עונם. אני אמית אותם כשהם רעים. ואחיה אותם כשהם טובים. מחצתי אותם בעבור עונם. ואני ארפא משובתם כששבים אלי. ואע"פ שאני הוא העושה. אני אעניש אתכם כאלו אתם העושים. לפי שאני קצפתי מעט וגו'. ולכן ואין מידי מציל מכולכם:

או יאמר. ראו עתה כי אני אני הוא הגואל הראשון בגלות ראשון. ואני הוא הגואל האחרון בגלות אחרון. וכמו שהיה בידי כח בשאר הגליות. כן יהיה עכשיו. ולכן רמז בכאן כל ארבע גליות. ראו עתה כי אני אני הוא בגלות בבל. אני אמית ואחיה בגלות מדי דכתיב שם להרוג ולאבד. וכבר היו חשובים כמתים לפי מחשבת המן כדכתיב להומם ולאבדם. מחצתי ואני ארפא בגלות יון. דכתיב במזמור חנוכת הבית שועתי אליך ותרפאני. ואין מידי מציל בגלות אדום. שהוא אחרון. והאחרון הכביד עולו עליהם יותר מכל הראשונים. לכן אין מידי מציל מכולם. ובמדרש קהלת אמרו. מי שאמר החמורה אמר הקלה. וראוי היה לומר מחצתי בראשונה. אבל אמר שעתיד הקב"ה להחיות המתים. כמו שהיו בראשונה פסחים או עורים. כן יקומו אחר התחייה פסחים. בענין שלא יאמרו אחרים החיה. וזה אני אמית ואחיה המתים. כמו שהיו עורים אלמים. ואחר כך מחצתי ואני ארפא מכותם ומומם. ד"א מחצתי ואני ארפא. כלומר אותה מחיצה שהיתה בינם לבין אלהיהם מצד יצה"ר המקטרג. אני ארפא כדכתיב בלע המות לנצח וגו' ע"כ: