צרור המור על התורה · ויקרא · פרק 7 · פסוק 23

אח"כ השלים כל הקרבנות. ובקרבן שלמים אמר דבר אל בני ישראל כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. לפי שזאת מצוה ראויה לכל ישראל. והיא תשלום פרשת השלמים. כי כן חתם בפרשת ויקרא פרשת שלמים. ואמר חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו. וכן אמר בזאת הפרשה כל חלב וכל דם. כי אחר שהשי"ת בחר ממבחר הקרבן החלב והדם. צוה שלא יאכלוהו בני ישראל. ולזה אמר שם כל חלב לה' ולא לכם. ולפי שלמעלה אמר דרך כלל כל חלב וכל דם לא תאכלו. בא בכאן לפרש העונשי משפטים אחרים שלא פירש שם. וזאת הפרשה היא פירוש הקודמת וביאר המינים מה שלא ביאר שם. שור וכשב ועז לא תאכלו וכל שכן מהטמאים שחלבם כבשרם. אמנם חלב נבילה וטרפה מהמינים המותרים. אולי נחשב שאחר שאינו ראוי לקרבן. שאינו אסור לאכול. לכן אמר שהוא טהור למלאכה ואסור לאכילה. וביאר העונש דרך כלל שהוא שוה בכל המינים. ובאזהרה ביאר בדרך פרט. כל חלב שור וכשב ועז. להוציא חלב שבעה בהמות המדבריות. שהם איל צבי ויחמור וגו' שהוא מותר. וכל דם לא תאכלו. גזרה כללית לעוף ולבהמה המותרים לאכול ולקרבן. וכל שכן הטמאים. וחז"ל אמרו ה' לאוין האמורים בדם למה. א' לדם חולין. וא' לדם קדשים. וא' לדם כיסוי. וא' לדם איברים. וא' לדם תמצית. הראשון בפרשה הקודמת כל חלב וכל דם לא תאכלו. והב' זה כל דם לא תאכלו. והג' בפרשת אחרי מות דם כל בשר לא תאכלו. והד' כל נפש מכם לא תאכל דם. והה' לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. ויש בדם לאוין אחרים זולת אלה. ומהם לא תאכל הנפש עם הבשר. לאסור אבר מן החי. לא תאכלנו למען ייטב לך. לאסור בשר בחלב. ואמר כל דם. אפילו המעט ממנו ונכרתה. אחז"ל שלשה כריתות האמורות בדם למה. אחד לדם קדשים. ואחד לדם חולין. ואחד לדם הטעון כסוי. המקריב את זבח שלמיו היא תשלום השלמים. וביאר בה חיוב המתנות מהם לכהנים ותרופתם עם האמורין. המקריב את זבח שלמיו. הוא הבעל. יקריב את קרבנו לה' לכהן. וזהו ידיו תביאנה. יד המקריב. כי הקרבה ההיא לבעלים. שנאמר אדם כי יקריב מכם ידיו תביאנה. ידי הבעל יביאנו. יד הכהן להניף אותו תנופה. כי יד הכהן הוא תחת יד הבעל ומניף: