צרור המור על התורה · שמות · פרק 8 · פסוק 15

אצבע אלהים היא למעלה מתחבולותינו ופעולתינו. על כן אמרו אצבע אלהים היא ולא אצבע ה'. לפי שלא היו מכירין אותו. ומפני שהפעולות הם בידים ששם האצבעות. אמרו אצבע אלהים היא. לומר שקצת פועל אלהי היה בה ולא בכולה. ולכן ויחזק לב פרעה. ורמזו בזה לפי שאמר להם ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים שזאת המכה היא אצבע מהיד. והוא התחלת המכות. במכת הערוב אמר והפליתי ביום ההוא. לפי שהיא נגד המורגל ולא נגד הטבע כמו שפירשתי. על כן אמר כי הפלא היה להבדיל ארץ גושן ששם ישראל. בענין שידע שהשם משגיח בכלל ובפרט בישראל בארץ מיוחדת. וזהו שאמר כאן למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. משחית חלק ומציל חלק. וזהו הודיעו גם כן יותר בפרט במכת הברד. באומרו הנה יד ה' הויה. כלומר עד כאן אמרתם אצבע אלהים. עכשיו תהיה יד שלימה להכות בכם. ותראו ההשגחה יותר בפרט. וזהו והפלא ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים. כי אם יעמדו כאן שני רועים אחד ישראל ואחד מצרי ימות המצרי וינצל הישראלי. ועם כל זה ויכבד לב פרעה. כי אמרו מבהמות ישראל נקח צרכינו. והנה המצריים הזידו נגד ישראל בממונם בגופם ובנפשם. בממון וישימו עליו שרי מסים. בגוף בעבודה קשה. בנפש כל הבן הילוד. ולכן הענישם השם באלו הג'. בממונם וימת כל מקנה מצרים ותשחת הארץ מפני הערוב. בגופם במכת השחין ובכנים ובחשך. בנפשם במכת בכורות ובים. והנה במכת השחין אמר ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני פרעה. בענין שיראו שכל התחכמותם הבל. וזה היה לעונש שנתנו עצה לפרעה נגד ישראל שיכניעום וישפילום בעבודת פרך. ולכן אמר בברד עודך מסתולל בעמי. ועושה מהם מסלה ורומסים אותם ברגלם. לכן הנני מביא מחר ארבה. והירא את דבר ה' ינצל. ואשר לא שם לבו אל דבר ה' הם החרטומים והמכשפים. שלא רצו להודות ביכולת השם. ואם היו מביאים המקנה לבית נראה שהיו מודים לדברי משה. והם היו יועצים לפרעה ומחזיקים לבו. לכן בא השחין והברד סמוכים להפרע מהם. ולפי שזאת המכה לא היתה נגד הטבע אלא נגד המורגל וכ"ש במצרים שלא ירד שם ברד מעולם. וכיון שראה ברד ואש מתלקחת בתוך הברד שהם הפכיים והיה נס בתוך נס לרדת האש ארצה. פחד ואמר ה' הצדיק ואני ועמי ראויים וחייבים בכל העונשים האלו. וזהו הרשעים. כמו אשר ירשיעון אלהים: