צרור המור על התורה · ויקרא · פרק 20 · פסוק 7

וחתם הפרשה בכאן ואמר והתקדשתם והייתם קדושים. בדברים שמביאים לכם קדושה לגוף ולנפש. כי בם תלויה קדושת ישראל. אבל הדברים האחרים שהשכל יחייבם ואין בהם קדושה. איני מדבר לכם כי אלו מיתתם עמם. וז"ש איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת. כלומר באלו הדברים הנזכרים שיש בהם קדושה ראוי לכם שתהיו קדושים. וזהו והתקדשתם והייתם קדושים. כי איש איש אשר יקלל את אביו איני צריך לדבר בזה. כי זה מיתתו עמו והשכל יחייבהו. וזהו טעם כי לא היל"ל אלא איש איש אשר יקלל. אחר שהוא תחלת ענין אבל הטעם בו מה שהזכרתי. ולכן חזר לומר אביו ואמו קלל דמיו בו. כלומר אע"פ שאני אומר מות יומת. אינו צריך כי נמוקו עמו. כי אחר שקלל אביו ואמו מיתתו עמו. והוא כפתור ופרח. וכן בכולם אמר כן. ואיש אשר ינאף את אשת איש. הדין נותן והשכל יחייב שימותו הנואף והנואפת. וכן ואיש אשר ישכב את אשת אביו אחר שערות אביו גלה דמיהם בם. כלומר מיתתם עמם והשכל יחייבם. וכן איש אשר ישכב את כלתו תבל הוא. כלומר תבלין ופלפלין מצא בשכיבת כלתו מבשאר נשים. דמיהם בם מיתתם עמם. וכן איש אשר ישכב את הזכר דמיהם בם. וכן איש אשר ישכב את אשה ואת אמה ראוי שלא תהיה זמה בתוככם. וכן השוכב עם בהמה או אשה אשר תקרב אל כל בהמה דמיהם בם והשכל יחייבהו. ואיש אשר יקח את אחותו בחשבו כי קין נשא אחותו חסד הוא. כמאמרם ז"ל. או חרפה גדולה היא. ונכרתו לעיני בני עמם. ואחר שערות אחותו גלה שהוא מן העריות. והוא דבר סתר ורצה להשתמש בשרביטו של מלך. על זה עונו ישא זולת הכרת. וכן איש אשר ישכב את אשה דוה והיא גלתה את מקור דמיה להתחבר יחד. ונכרתו שניהם מדה כנגד מדה. כי לזה לא אמר דמיהם בם. וערות אחות אמך ואחות אביך שהוא גם כן מן העריות. עונם ישאו מן הטעם שכתבתי. ולכן לא כתב דמיהם בם. וכן איש אשר ישכב את דודתו כמו שלקח עמרם דודתו בחשבו שיהיה לו בנים חכמים או נביאים. חטאם ישאו בהשתמשם בעריות שהם שרביטו של מלך. ולכן ערירים ימותו בלא בנים מדה כנגד מדה. הם עשו זה בשביל בנים. ערירים ימותו. וכן איש אשר יקח את אשת אחיו. בחשבו שהותרה אשת אח ליבם. זה שקר כי נדה ומרוחקת היא. אבל באשת היבם הוא לקרב המת ולקרוא לו שם בישראל. ואחר שערות אחיו גילה ערירים יהיו. אבל לא ימותו לפי שקצת טעם נתן לדבריו:

או יהיה פירושו ערירים ימותו ערירים יהיו. כמו דמיהם בם. לפי שכל אלו מיתתם עמם והשכל יחייבם. ולכן ושמרתם את כל חוקותי אע"פ שיהיו לכם בלי טעם. באופן שלא תקיא אתכם הארץ לפי שאינה סובלת אלו הטומאות ולכן לא תלכו בחוקות הגוי שבסבתם נתגרשו מהארץ. ואומר לכם אתם תרשו את אדמתם ואין ראוי שתעשו כמעשיהם כי אני ה' הבדלתי אתכם מן העמים. כמו שכתבתי למעלה במצות מיוחדות וקדושות. ולא תלכו בחוקי הגוים. ובשמירה מהם כי השכל יחייבם לפי טומאותם. ובמה אתם מובדלים והבדלתם בין הבהמה הטמאה לטהורה. וזה עומק דבריהם ז"ל שאמרו אין צריך לומר בין פרה לחמור שהרי מובדלים הם. אלא בין טהורה לטמאה לך בין נשחט רובו של סימן לנשחט חציו. לרמוז שאין קדושת ישראל בזה. שהרי מובדלים הם והשכל יחייב שבשר השור טובה מבשר הגמל והחמור. אבל קדושת ישראל היא בדברים המותרים. כי אלו אומרים שנשחט הרוב ואלו אומרים שנשחט חציו. והמחמיר תבא עליו ברכה וקדושה וטהרה. ולכן לא תשקצו את נפשותיכם הקדושות. בכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. לשאר אומות שהם טמאים ואכילתם טמאה. והייתם לי קדושים בדברים המקודשים לי. ואחר שהבדלתי אתכם מן העמים להיות לי. ראוי לכם להיות כמוני: