צרור המור על התורה · שמות · פרק 21 · פסוק 7

וסמך וכי ימכור איש את בתו. לומר שאם הדין נותן שהעבד שהאדם קונה שיוציאהו לחירות. כ"ש שאין ראוי למכור הבת כדין העבדים. אלא שחייב האדון לייעדה או לפדותה. ובמדרש הנעלם אמרו שזאת הפרשה רמז לגוף ולנפש. לפי שהנשמה היא כבודה בת מלך פנימה ואין ראוי לה לצאת כצאת העבדים. ואע"פ שתהיה רעה במעשיה. ראוי לה לפדותה ולתת לה פדיון. בענין שלא תהיה נאבדת ונכרתת בתוך עם נכר וזהו והפדה. אם אחרת יקח לו הוא סוד ומעפר אחר יצמח בסוד הגלגול. ואם שלש אלה לא יעשה לה. הוא סוד הן כל אלה יפעל אל פעמים וכו'. ולא תתמה מזה הפדיון. כי כבר ידעת סוד הייבום שהוא כמו פדיון. והם דברים שהם כבשונו של עולם ברום חביון. ומזה הענין סוד עגלה ערופה. שהיא כמו פדיון לנרצח אשר לא נודע מי הכהו. כי כן ראוי ממשפטי השם ומרחמיו. שהאיש הנהרג יהיה לו פדיון. ולזה תמצא שסמך לזאת הפרשה ומכה איש ומת. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה ומכה אביו. כי כל אלו ראוים לפדיון. אחר שנהרגו בלא זמנם ואין להאריך בזה. וכן אין להאריך בזאת הפרשה. לפי שהיא מפורשת בדברי המפרשים והפוסקים בדיני נזיקין וחבלות ודיני שומרים. אלא שבדין פקדון אכתוב לך מה שכתבו בסתרי התורה. כי מי שמשימין בידו פקדון לשמור. צריך להחזיר הפקדון לבעליו ולא יעכבנו אצלו בשום תביעה. ואפי' אם בעל הפקדון חייב לו ממקום אחר. אינו יכול לעכבו בחובו בשום ענין. אלא שיחזיר לו פקדונו ואחר כך יתבענו. וכן הסכימו קצת מהמפרשים והוא דין ישר. ואע"פ שיש חולקין יכריע האמת:

והקדוש רשב"י זכרונו לברכה שכתב על פסוק בידך אפקיד רוחי. שצריך האדם להפקיד נשמתו ביד השם בלילה. בענין שבזה יהיה לו בטחון שהשם יתברך יחזיר לו פקדונו. ואע"פ שהאדם חייב לו נשמתו ממקום אחר. השם לא יעכבנה אחר שנתונה לו בפקדון. וזהו פדית אותי ה' אל אמת. החזרת לי נשמתי לפי שאתה אל אמת. וכן יש לכל אדם לעשות אם יהיה פקדון בידו מחבירו שלא יעכבנו בחובו. אלא שיש לו לשומרו ולתקנו ולהחזירו. כמו שאמרו על פסוק חדשים לבקרים. ועל כן יש לו לומר פסוק בידך אפקיד רוחי בלילה. אבל ביום אין לתת נפשו לו בפקדון אלא במתנה גמורה. וזה כשאומר בנפילת אפים לדוד אליך ה' נפשי אשא. שכתב שראוי לאדם לכוין ולומר אליך ה' נפשי אשא במנחה במתנה גמורה. לא כמו בלילה שנתתיה לך בפקדון. אבל עכשיו אני ידעתי שחטאתי חטאים גדולים שאני חייב עליהם לתת נפשי. ולכן אליך ה' נפשי אשא. אבל אני בוטח בך שלא תגמלני כרעתי. וזהו אלהי בך בטחתי אל אבושה. גם כל קויך לא יבושו ותחזיר להם נפשם. ולפי שאני איני יודע דרך ישכון אור. דרכיך ה' הודיעני. ואמר שיש אנשים פתאים שאין מכוונים בזה ואומרים אליך ה' נפשי אשא. ולפי שהם חייבים הם נענשים בדיבורם ולוקחים נפשם מהם בעונם. ולזה אמר בענין הפקדון כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. בשום ענין בין שיהיה חייב לו או לא יהיה חייב לו. ובמדרש הגלוי אמרו ודרשו זה על מעשה העגל. כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. שנתנו ישראל נזמיהם לאהרן. אם ימצא הגנב ישלם שנים ואם לא ימצא וגו'. על כל דבר פשע זה פשע העגל. וזהו על שור דכתיב כתבנית שור אוכל עשב. לא כשאר שוורים אלא אוכל עשב שהוא מטונף בעשב. על חמור אלו ערב רב. שנקראו בשר חמורים בשרם שעשו העגל. כמו שאמר במקום אחר ידע שור קונהו. שהיו מתוכחים הנביא והשם זה אומר ישראל עשאו וזה אומר ערב רב. אמר מי ידע דבר זה אלא העגל עצמו. וזהו ידע שור קונהו. באו ושאלוהו מי עשאך. והשיב וחמור אבוס בעליו. שהם המצריים שנקראו חמורים. דכתיב אשר בשר חמורים בשרם. ואז אמר השם יתברך לא אמרתי לך כי עמי לא ידע ישראל לא התבונן. כן אמר בכאן על חמור אשר יאמר כי הוא זה. שאמרו כי זה משה האיש. עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו. הם שני בני אהרן נדב אביהו שמתו בעון העגל. וזהו אם ימצא הגנב ישלם שנים. והם הבנים שמתו בעון אביהם: