צרור המור על התורה · ויקרא · פרק 14 · פסוק 2

זאת תורת המצורע. ראוי היה לסמוך בכאן תורת הבתים לתורת הבגדים. כמו שאמר ולצרעת הבגד ולבית. או שיאמר טהרת המצורע קודם נגעי הבגד. כמו שאמר טהרת הבתים אחר נגעי הבתים. אבל מפני שהתחיל בטהרת הבגדים רצה לפרש מיד טהרת המצורע אחר טהרת הבגדים. ואולי עשה זה לפי שהבגדים הם כבודו של אדם כמאמרם ז"ל. ולפי שאין אדם בלא בגדים אמר טהרת הבגדים מיד. לפי שהם דברי האדם עצמו. ואחר שהתחיל בטהרת הבגדים גמר טהרת האדם שהוא תורת המצורע. ואחר שגמר דין האדם חזר לדין הבתים שהוא כמו דבר חיצוני באדם:

ואמר זאת תהיה תורת המצורע. להורות על מה שארז"ל זאת תהיה תורת המוציא שם רע. לפי שלשון הרע היא עבירה חמורה מכל שאר עבירות שהם סבת הנגעים. שהם י' דברים שמנו ז"ל. והלשון הרע כבר אמרו שהוא שקול כנגד ע"ז וג"ע וש"ד. בע"ז כתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. בגילוי עריות כתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה. בש"ד כתיב גדול עוני מנשוא. ובלשון הרע כתוב לשון מדברת גדולות. ואחר שהיא שקולה כנגד אלו השלשה. היא שקולה כנגד כל העשרה דברים שבעבורם באים הנגעים. ולכן אמר בכאן זאת תהיה תורת המצורע שהוציא שם רע. וכאן כלולים כל העשרה דברים. והטעם בזה לפי שכבר ידוע שהנפש יש לה חליים כחליי הגוף. כאומרו רפאה נפשי כי חטאתי לך. וכן דרכיו ראיתי וארפאהו. וכמו שחליו הגוף יש קצת מהם שהם חלאים מסוכנים. כן חליי הנפש יש מהם מסוכנים. וחליי הגוף לפעמים יקראו מסוכנים אע"פ שיהיו קלים. כמו חולי השינים שאינו מסוכן. אלא מפני שאין לו רפואה. כן יקרה בלשון הרע שנראה שהוא קל ואין בו מעשה. ומפני קלותו אין לו רפואה. באופן שהוא קשה מהחמורים. כי לפי חומרתם מבקשים להם רפואה. אבל לשון הרע מפני שנראה להם קל אין חוששין לרפאותו. ולפעמים יקרה החולי מסוכן אע"פ שאינו מסוכן ויש לו רפואה. אלא שהרפואה היא נמאסת. ויבחר החולה מות לעצמותיו קודם שישתה או יקח רפואה. וכן לשון הרע אע"פ שאינו חולי מסוכן. מפני שרפואתו נמאסת הוא מסוכן. כי רפואת הלשון הוא שיבקש מחילה מאדם שהוציא עליו שם רע. ואותו אדם הוא אהוב לו. ואיך ילך לומר לו אני דברתי ממך לה"ר. וקודם ימות שיאמר זה. וכן לפעמים אין החולי מסוכן ויש לו רפואה והרפואה אינה נמאסת. ויקרא מסוכן לפי שרפואתו רחוקה מהלך יום או יומים. ובעוד שילכו להביא רפואה ימות החולה. כן החולי לשון הרע רפואתו רחוקה. לפי שהוא דיבר מאנשים רבים שאינו מכיר. או שהם רחוקים. ואולי ימות קודם שיראם. ובעבור זה יקרא מסוכן. וכן לפעמים אין החולי מסוכן ויש לו רפואה והרפואה אינה נמאסת ואין הרפואה רחוקה ועכ"ז יקרא מסוכן. לפי שהחולי נסתבך בגוף סבוך חזק. כן לשון הרע נסתבך בגוף. לפי שאין דבר שיורגל יותר מהלשון. והדיבור ביום ובלילה תמיד לא יחשו. ובהכרח הוא לחטוא כאומרם וכל המרבה דברים מביא חטא. ובעבור זה יקרא מסוכן. וכן לפעמים יקרא החולי מסוכן אע"פ שיהיו לו כל הרפואות טובות וקרובות. לפי שהחולי מצד עצמו הוא מהחולאים המסוכנים. כן לשון הרע חולי מסוכן מאד. לפי שברוב דיבורו והתגברותו מדבר בהשי"ת. כאומרו אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. שבכאן רמז שבהתגברות הלשון לדבר גדולות ובהתמדת הדיבור. שזהו שפתינו אתנו ביום ובלילה. עד שבזה אומרין מי אדון לנו. וז"ש מות וחיים ביד לשון. עד שלזה אמרו שקולה עבירת לשון הרע מע"ז וג"ע ושפ"ד. לפי שבה נכללים החלאים והעונות. עד שלזה הזכיר תורת המצורע שהוא המוציא שם רע מכל שאר העבירות. וכן אמרו שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו. והיא קשה מכולם והיא משלחת מדנים בין אחים. ואמרו אל תתן את פיך. אל תתן ללשון שהוא אחד מהאברים לה. מהחטיא את בשרך כל גופך. למה יקצוף האלהים על קולך. קול לשון הרע. וחבל את מעשה ידיך בצרעת. ולכן כמו שבחליי הגוף אין חולי מוכן להתדבק באדם כמו חולי הצרעת. כן בחליי הנפש אין חולי שיוציא האדם מדעתו ושיפסידהו כמו לשון הרע. וכן אמרו אין נגעים באים אלא על לשה"ר:

ואמר והובא אל הכהן. לפי שאמר למעלה נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. כן אמר בטהרה והובא אל הכהן. לרמוז שאין טהרתו אלא ע"פ כהן כמו שהיתה טומאתו. וזה לרמוז שאע"פ שיראה הוא סימני טהרה בעצמו אין מועיל לו אלא ע"י הכהן. ולכן צריך לשלוח לכהן שיבא ויראנו. וזהו והובא אל הכהן ואז ויצא הכהן. שאם הדבר כפשוטו שכבר הובא לכהן. איך יחזור לומר ויצא הכהן. ואולי הרמז בזה לפי שטומאת נגעים וטהרתן כולן גזירת הכתוב שהשי"ת גזר על זה האיש להענישו עד זמן ידוע. ואחר שהשלים זמנו. השי"ת גוזר על הנגעים שיתרפאו. וזהו ביום טהרתו. שהגיע זמן טהרתו ונשלמה גזירתו והובא אל הכהן הידוע הוא הכהן של מעלה. שאחר ששב מחטאתו ונשא עיניו לשמים והגיע מחשבתו למעלה. בזה והובא אל הכהן של מעלה. ואחר כך ויצא הכהן וראה שנרפא הנגע למעלה ולמטה. ואז יקריב קרבנו הנזכר בפרשה לכפר על חטאתו. ולהתודות עליו ולומר שלא ישוב עוד לחטאתו. ולכן צוה שיקח שתי צפרים חיות טהורות. כלומר בריאות וטובות. ורז"ל נתנו טעם לפי שהוא [עשה] מעשה פטפוט לפיכך יביא קרבן פטפוט. וזהו שאמרו אילין ציפרין קולנין הן ולשון הרע בעל קול. יבא בעל קול ויכפר על בת קול. עץ ארז ואזוב ושני תולעת. רמז למה שאמר אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'. וצוה לשחוט את הצפור האחת. לרמוז לו שצריך שיחשוב עצמו כמת. כי המצורע חשוב כמת כמו שאמר מלך ישראל בענין נעמן. האלהים אני להחיות ולהמית. וזהו ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס. לזכר כי עפר הוא ואל עפר ישוב. על מים חיים רמז לתורת השם שנקרא מים חיים. שצריך לעסוק בה ובה ישתה וישכח רישו. את הצפור החיה. יקח אותה לפי שהיא רמז שבחרטתו ובתשובתו יחיה וירפא מצרעתו ומטומאתו. ולכן צריך לאגוד כל אלה הדברים ולטבול אותם בדם הצפור השחוטה. ולא יהיה נרגן מפריד אלוף ולא יהיה מפריד בין אחים. אלא לחבר את האהל להיות אחד. והזה על המטהר שבע פעמים. לטהרו ממה שאמרנו שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו. וכן זה המספר כולל מספר רב לכלול בו העשרה דברים שבהם נגעים באים. וצוה לשלוח את הצפור החיה על פני השדה. להורות שכמו שהצפור הזאת משתלחת על פני השדה ובידה לשוב. כן זה האדם בידו לשוב מחטאתו. אחר שהכל הוא בבחירתו. ולכן צריך לשים על לבו לבלתי התגאל בכל התועבות האל. ואם תשוב הצפור המשולחת היא מזומנת כנגדו: