צרור המור על התורה · בראשית · פרק 9 · פסוק 24

וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. אבל הם לא הגידו לו מפני כבודם. ויאמר ארור כנען אחר שהוא הגורם ברשעו ועוד כי קללת הבן ישיג לאב כמו שמקללת האב ישיג לבן. וכן לענין הברכה כתיב ויברך את יוסף ולא בירך אלא לבניו דכתיב יברך את הנערים. וכן רמז ארור כנען ולא אמר ארור יהיה כנען להורות שכבר הוא ארור משנים קדמוניות. וכן הוא כי נחש הקדמוני שנתקלל בארור דכתיב ארור אתה מכל הבהמה. וחם הוא אבי כנען כי [הוא] סבת חמימותו ואדמימותו. ולכן אמר מה קללה אתן לו כי כבר הוא ארור מימי אדם הראשון ועכשיו גם כן נחש השיאני ואוכל ונשכני והטעני כהתעות השכור בקיאו. ולכן אותה קללה אני נותן לו שיהיה עבד עבדים לאחיו כמו שנא' שם בנחש עפר לחמו שיהא נרמס ברגלים בעפר. ונאמר בקין ואתה תמשול בו וזה דוגמת עבד עבדים יהיה לאחיו. והרמז בזה כי יצר הרע הוא עבד ליצר הטוב והאדם השלם כובש אותו ומושל בו ולוקח אותו לעבד עולם. וזהו ואתה תמשול בו וזהו עבד עבדים יהיה לאחיו כי הם ימשלו בו. אבל הרשע הוא להפך כי יצר לב האדם רע מנעוריו ומושל בו וקונה אותו לעבד עולם והולך אחרי שרירות עיניו ותאוותיו. וזהו טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם. טוב נקלה מי שמבזה עצמו בעבור כבוד השם קונה לעבד לו ליצר הרע. אבל המתכבד בכבוד עצמו ומיקל בכבוד השם הוא חסר לחם. חסר השלימות והתורה שנקראת לחם. ועל זה הרמז אמר עבד עבדים יהיה לאחיו: