צרור המור על התורה · בראשית · פרק 23 · פסוק 17

ויקם שדה עפרון וכל גבולו לאברהם למקנה. וזה הקנין היה בכסף כמאמר הכתוב שדות בכסף יקנו. וכן קנאו בשטר. וזהו לאברהם למקנה. כי בכסף אמר ארבע מאות שקל כסף. וזהו ויקם שדה עפרון וגו'. שזה רמז על קיום השטר. ולהורות על קנין השטר חזר לומר לאברהם למקנה בשטר ועדים. וזהו לעיני בני חת. ולהורות שהיו בכאן כל הקנינים שבמשנה שהקרקע נקנית בהם בכסף בשטר ובחזקה. חזר ופירש דין החזקה. ואמר ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. ובזה ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר. שהיא החזקה שהחזיק בקרקע וחפר שם קבר. בענין שהיו בכאן כל דיני הקנין:

ובמדרש הנעלם אמרו ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו לשרה אשתו לא נאמר. אלא את שרה אשתו. לרבות את חוה. והרמז בזה כי בעבור חטא אדם הראשון ואשתו. אע"פ שנקברו בכאן לא היה להם קיום אמתי. עד שבא אברהם לקיים העולם ולתקן את אשר עוותו אדם וחוה כאומרם בעוברם על מאמר השם שאמר להם ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והם חטאו באכילה. ואברהם תקנו באכילה שהאכיל לכל באי עולם והחזירם למוטב. וכמו שחטאו בעץ הדעת טוב ורע. כך אברהם נטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם. ולכן כתב באברהם והשענו תחת העץ. כי מה הוצרך לזה. וכן מה שאמר והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. אלא להורות שבעץ כשלו ובעץ נתקנו. ולכן חוה אע"פ שנקברה שם לא קבלה הארץ מצד חטאה. כאלו לא היתה קבורה. עד שבאת שרה ונקברה שם. וזהו ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. את לרבות חוה שעכשיו נקברה ונכנסה למקומה הראוי:

ובמדרש הנעלם רמזו בזאת הפרשה ענין הגוף והנשמה. וענין שוכני עפר וזמן התחייה. ענין הגוף והנשמה. ותמת שרה זו הגוף. בקרית ארבע היא חברון שנתחבר בארבע דברים מחולקים. ויבא אברהם זו הנשמה. לספוד לשרה דכתיב ונפשו עליו תאבל. ותנן כל שבעת הימים הראשונים הנפש הולכת מהבית לקבר ומקבר לבית. וידבר אל בני חת הם שוכני עפר שנתנו חתיתם בארץ חיים. ומה אומר להם. תנו לי אחוזת קבר עמכם לקבור גופי שם. והם מקדימים לו שלום ואומרים לו נשיא אלהים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבור את מתך. וחוזרת הנשמה ואומרת שמעוני ופגעו לי בעפרן בן צוחר. הוא השר המכונה על שוכני עפר שנקרא דומה שמכניסן במספר ומוציאן במספר. ונקרא עפרון לפי שממונה על שוכני עפר. ורוצה הנשמה שיכנס גופה במספר שאר מתים. בענין שישוב מספר לזמן תחיית המתים. ואז נותן לה רשות שיכנס הגוף בכלל שאר מתים לזמן התחיה. שהיא רמוזה במספר בני חת שהיא ארבע מאות ושמונה כמנין ח"ת. שאז יתנערו מן העפר ויוציאם השר הרמוז בעפרון במספר לאותו זמן. כמו שהכניסם במספר. וזהו המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. הנאמר על הככבים. והצדיקים נמשלו לככבים. שנאמר ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד. והענין לפי שחסרון הככבים אינם אלא בערך ראותנו. הם מאירים ביום ובלילה. כך הצדיקים בפטירתם אינן חסרים כלום אבל מוספים אור דכתיב תוסף רוחם יגועון. אבל החסרון הוא לנו. כאומרם ז"ל הצדיק אבד לדורו אבד. וזה גם כן רמזוהו במקום אחר דכתיב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. והיא סוד גאולתנו ותחיית מתינו האחרונה בשנת חמשת אלפים וארבע מאות ושמונה. וזהו הזאת זאת מנוחתי עדי עד. וכן בזאת יבא אהרן אל הקדש. וכתבו שם כי שני תחיות הם. והאחרונה היא הנרמזת בכאן בבני חת. וקודם זה הזמן יהיה בנין ירושלם וקיבוץ גליות ואחר כך תחיית המתים. ושלשתן בפסוק א'. בונה ירושלם ה' בראשונה. ואח"כ נדחי ישראל יכנס. ואחר כך הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם היא תחיית המתים. דכתיב אני אמית ואחיה וגומר. ועל אותה תחיה האחרונה אמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. ואמר בני חת. והם הם סתרי התורה ואין לנו עסק בנסתרות: