צרור המור על התורה · שמות · פרק 24 · פסוק 11

ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. הנרצה אצלי בזה הוא כי אלו הראשונים היו יותר מוכנים. ולכן ויראו את אלהי ישראל כפי הבנתם. אבל אל אצילי בני ישראל הם נערי בני ישראל והבכורות. לא שלח להם ידו ונבואתו. לפי שלא היו מוכנים כ"כ. ולכן ויחזו את האלהים במחזה שהוא השגה קטנה. ובראשונים אמר ויראו. וההבדל ביניהם כהבדל שיש בין תרגום ללשון הקדש. ולכן אמר בהם ויחזו את האלהים בחזיון לילה ולא נבואה. וזהו לא שלח ידו ונבואתו. כמו היתה עלי יד ה'. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל על ולא חלו בה ידים. ולא שריין בה נביאיא להתנבא. ואמר שישראל היו ראוים לעונש יותר חמור מעונש סדום. לפי שהם היו מותרין מהנביאים השכם ושלוח ולא שמעו. אבל סדום לא חלו בה ידים ונביאים להזהיר להם. ובפירוש איכה הארכתי בזה. וכן אמר בכאן לא שלח ידו. לא שלח נבואתו אליהם. ולכן ויחזו את האלהים במחזה ולא במראה. ויאכלו וישתו. זה יורה על מיעוט השגתם. לרמוז שלא היו נהנין מזיו השכינה. אבל היו צריכין אכילה ושתיה להעמיד עצמם. ואולי גם כן יכנסו הזקנים בכלל אצילי בני ישראל. כי אהרן נדב ואביהו היו יותר ראוים לנבואה מהזקנים. והם ראו כבוד אלהי ישראל. אבל האחרים כולם שהם אצילי בנ"י. שהם הזקנים שנאצלו מישראל. לא זכו לזאת ההשגה אלא ויחזו את האלהים. ולכן אמר בהם ויאכלו וישתו. כי אם היתה השגתם שלימה. לא היו צריכין מאכל אלא זיו השכינה. כדכתיב ואתה מחיה את כולם. שפירושו אתה מחיה ומזין לכולם. ולכן משה עמד בהר ארבעים יום בלא אכילה ושתיה. שהיה נהנה ואוכל לחם אבירים מזיו השכינה. ולכן כשראה השם יתברך מיעוט השגתם והכנתם. אמר למשה עלה אלי ההרה אתה לבדך. ואתנה לך את התורה ולא להם. כי אני חשבתי שיהיה להם כח לסבול. ואחר שאינו כן עלה אלי ההרה: