צרור המור על התורה · במדבר · פרק 25 · פסוק 13

ואמר ברית כהונת עולם. להורות שאע"פ שכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו ולא יעבוד עבודה. שזה לא יהיה כן אלא שיעבוד עבודה ויהיה כהן לעולם. והטעם לזה לפי שקנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. לרמוז כי ההורג את הנפש הוא ממעט את הדמות. ובעבור זה השם כועס עליו ועל הבאים אחריו. אבל כאן היה להפך כי הוא קנא לאלהיו. אחר שקנא קנאת אלהיו. הפר כעסו באופן שלא יכעוס על בני ישראל. וזהו ויכפר על בני ישראל. ולהורות על הפועל הגדול שעשה. אמר ושם איש ישראל המוכה נשיא בית אב לשמעוני. וכן האשה היתה בת מלכים. ואמר לשמעוני. ולא אמר לשמעון. להורות ששמעון אביהם קנא על מעשה דינה והרג לאנשי שכם. ועכשיו בא בנו ופרץ הגדר. ולולי שזכר השם מעשה שמעון בשכם לא נשאר משבטו פליט ושריד. ולכן הטיל בו השם אות אחת משמו שהיא יו"ד וכתב לשמעוני. ועל זה העיר השם את רוח פנחס. בענין שלא יכלו כל שבט (לוי) [שמעון]. ולכן אמרו חז"ל וירא פנחס מה ראה. ראה כי שבט ראובן היו חשודים בשביל מעשה בלהה. ושבט (לוי) [שמעון] בשביל מעשה זמרי. ושבט יהודה בשביל מעשה תמר. ומשה בשביל צפורה. אמר אין הדבר תלוי אלא בי. ואע"פ שראה סביביו כמה אריות גדולים ממנו ויקם מתוך העדה. ואחר שהשלים עונש שמעון חזר לעונש המדינים. ואמר צרור את המדינים. לפי שנתמלאו נכלים וערמומיות כנגדכם. ולא עשו מלחמה בפרהסיא אלא בנכלים. שהתחילו באכילה ושתיה. ואח"כ בראיית הנשים עד שחברום לבעל פעור. ואת מואב לא צוה להשמיד. מפני רות המואביה ונעמה העמונית אם רחבעם שיצאו מהם. ואע"פ שהיו רעים כנגד ישראל. כמוזכר בפרק חלק. שכיבי בישי הוו עמון ומואב לישראל וגו'. ובשביל אלו הצדקניות ניצולו. וכאן יכולים ג"כ לדבר בחרבן הבית: