1ראשך עליך ככרמל. אמר הקב"ה לישראל, הרשים שבכם חביבים עלי כאליהו שעלת להר הכרמל נבדריש ראשך מלשון דל ורש, ובא במובן זה גם באל"ף, ראש עושה כף רמיה (משלי י׳:ד׳) רב אכל ניר ראשים (שם י"ג), ובמובן ריש ועוני, ראש ועושר אל תתן לי (שם ל') ובא כמהלך ראשך (שם ו'), ולא נתבאר למה תפס משל החביבות באליהו, ולא באחד מגדולי ישראל, כמו האבות וכדומה. והנה במ"ר סיים בדרשה זו, שנאמר ואליהו עלה אל ראש הכרמל וישם פניו בין ברכיו, ולמה שם פניו בין ברכיו אלא אמר לפני הקב"ה אין לנו זכות הבט לברית, ע"כ, והמפרשים טרחו מאוד בבאור המשך כל דרשה זו, ולי נראה פשוט דהכונה היא ע"ד שאמרו בסוף מנחות אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, והכונה כאן, כי אע"פ שלהרש אין כל מה להביא דורן להקב"ה, בכ"ז חביב הוא להקב"ה [אם מכוין לבו] להגן עליו גם בזכות המילה לבד וכמו שאמר אליהו הבט לברית, והוי הכונה כאליהו בהר הכרמל, כמו שבקש אליהו במה להגן עליו, ועם זה דריש מעין גזירה שוה כרמל כרמל דהכא דאליהו.
.
(שם)
2ודלת ראשך כארגמן. אמר הקב"ה לישראל, הדלים והרשים שבכם חביבים עלי כדוד, דכתיב (זכריה י"ב) והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד, וי"א כדניאל דכתיב ביה (דניאל ה') והלבשו לדניאל ארגונא נגדריש ראשך מלשון דל ורש [בחיסור א', וכמו שכתבנו בריש אות הקודם], ותפס המשל כדוד וכדניאל ביחס לשם ארגמן, בדניאל כתיב והלבישוהו ארגונא, ובדוד י"ל משום דכתיב ביה והוא אדמוני יפה עינים, וארגמן מראה אודם יפה לו, וכמבואר בפסיקתא איכה (ק"כ א') פורפירא – ארגמן. והחביבות מהקב"ה להם, בדוד כתיב ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו, והיינו חביבות יתירה. ולדניאל חבה יתירה נודעת שנתגלו לו סודות מקץ הימין מה שלא נגלה לזולתו, כנודע. ומה שהמשיל דוקא לארגמן שמזה יוצא היחס לדוד ולדניאל ולא לענין אחר ולאנשים גדולים זולתם, י"ל משום דגם בהו מצינו ענין דלות ושפלות, דדוד נלקח למלוכה מאחר הצאן כנודע במקרא, ודניאל הורד מגדולתו כמבואר במגילה ט"ז א', התך זה דניאל, ולמה נקרא שמו התך שחתכוהו מגדולתו.
.
(שם)
3מלך אסור ברהטים. מלך – זה הקב"ה דכתיב ביה ה' מלך גאות לבש, אסור ברהטים, שאסר עצמו בשבועה שהוא משרה שכינתו בתוך ישראל ברהטים של יעקב אבינו נדיתכן הפי' ברהטים כמו רהיטנו ברותים שדרשוהו על ביהמ"ק, והוא כמו באהלי יעקב, ורומז להאגדה במדרשים ר"פ תרומה דיעקב אבינו הכין עצי ברושים לבנין המשכן, יעו"ש, כך פירשו המפרשים. ואמנם אינו מבואר איפה רמוז שנשבע הקב"ה על זה, וגם למה זה הביע הכתוב ענין זה מהשראת השכינה בלשון ברהטים, ולכן נראה דהפי' הנכון הוא דמוסב על ענינו של יעקב בבית לבן בתולדות הצאן דכתיב שם (פ' ויצא) ושם יעקב את המקלות לעיני הצאן ברהטים, ומיד אחרי ענין זה כתיב ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, פירש"י בשם מדרשים שוב אל ארץ אבותיך ושם אהיה עמך, אבל בעודך מחובר לטמא אי אפשר להשרות שכינתי עליך, ע"כ, וע"פ כל זה מתבאר מאוד הלשון מלך אסור ברהטים, שבענין הרהטים שם אסר עצמו הקב"ה כביכול בהבטחה להשרות שכינתו בישראל, והענין מבואר.
.
(מ"ר)
4מלך אסור ברהטים. ר' ברכיה אומר, מלך – זה משה, שנאמר ויהי בישרון מלך, אסור ברהטים שבשביל רהטים של מי מריבה נגזר עליו שלא לכנס לארץ ישראל נהדכתיב בענין מי מריבה והשקית העדה ואת בעירם, ושייך לשון רהטים על שם הכתוב (פ' שמות) ותמלאינה את הרהטים. ומ"ש מלך זה משה, עי' מ"ש הרמב"ן ע"ז בנמוקיו דברים ל"ג, ה'.
.
(שם)