דודי ירד לגנו וגו'. והלא היה צ"ל דודי ירד לגנו [ומהו] לרעות בגנים, אלא דודי זה הקב"ה, ירד לגנו זה העולם, לערוגת הבושם אלו ישראל, לרעות בגנים אלו אוה"ע, וללקוט בשושנים אלו הצדיקים שמסלקן מביניהם במבין אוה"ע, אם יש מי מהם הראוי להסתפח על בית ישראל לוקחו ומדבקו, כגון יתרו ורחב, ודריש דסיפא דקרא ארישא קאי, ותכלית מה שירד לרעות בגנים וללקוט שושנים הוא למען לשומם בערוגת הבושם אשר בגנו. ובמ"ר הגירסא בלשון וענין אחר, דודי ירד לגנו כו' לרעות בגנים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, וללקוט שושנים לסלק את הצדיקים שבישראל. אמנם שתי הדרשות לא פליגי, כי דרשת הירושלמי מיירי בשעה שישראל עושין רצונו של מקום, ודרשת המדרש היא בשעה שאין עושין רצונו של מקום, וכהמשל המובא גם בירושלמי גם במדרש כאן ובקהלת בפסוק מתוקה שנת העובד.
.
(ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח)
(ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח)