מזרחי · בראשית · פרק 38 · פסוק 8

הבן יקרא על שם המת. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין זה אמת כי במצות התורה נאמר ג"כ יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל ואין היבם מצווה לקרא שם בנו כשם אחיו המת ואמר בבועז וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ותקראנה אותו עובד לא מחלון ועוד שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע ומה היא הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת ורוב בני אדם מתאוים לעשות כן ולא אמר הכתוב ויאמר אונן אלא וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע עכ"ד: ואני תמה מאד איך חשב על המאור הגדול דנהירין ליה שבילי דכולא גמרא כשבילי דמתיה שלא ראה הא דתניא בפרק שני דיבמות דת"ר והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת יקום על שם אחיו לנחלה אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשמו יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן על שם ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן בנחלה אף שם האמור כאן בנחלה והלא הרב עצמו הביא הברייתא הזאת גבי והיה הבכור ואמר והיה הבכור גדול שבאחין מיבם אותה אשר תלד פרט לאילונית יקום על שם אחיו זה שיבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו ואם כן יותר היה לו להרמב"ן ז"ל להקשות לו מדבריו אדבריו ממה שיקשה לו מצד הדין. אבל כוונת הרב בזה שבימים הקדמונים קודם מתן תורה היה מנהג הקרובים לישא את אשת המת האח או האב או היותר קרוב מהמשפחה כמו שכתב הרמב"ן עצמו והבן הראשון הנולד לו מאשת המת היו קורין אותו בשמו של מת עד שנתנה התורה ונתחדשה הלכה שלא ישא אשת המת מכל קרוביו רק האח לבדו ושיקום היבם על שם אחיו המת ליטול נחלתו בנכסי אביו ולא יצטרך לקרוא את שם בנו הראשון בשם אחיו המת ועוד שאי אפשר לפרש כאן והקם זרע לאחיך על הנחלה שהקם במקום המת לנחלה הוא היבם שהוא אחי המת לא הזרע הנולד לו מאשת המת אבל מוהיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת שדרשו בו לנחלה לא קשיא דהתם דרשו שפיר והיה הבכור אינו הזרע הנולד מאשת המת כפי המובן מפשט הכתוב רק הוא היבם ופי' הבכור הגדול שבאחים גם אשר תלד אינו הזרע הנולד רק היבמה ופירוש אשר תלד פרט לאילוני' ופירוש יקום על שם אחיו המת שהוא הבכור דברישיה דקרא שהוא היבם ועוד מדפריך בגמרא לרבא דאמר אע"ג דבכל התורה כלה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתיא ג"ש ואפיקתיה לגמרי ואי לאו ג"ש למאן קמזהר רחמנא אי ליבם יקום על שם אחיך מיבעי ליה משמע דהכא דקא"ל יהודה ליבם בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך ואכתי לא אתיא גזרה שוה דקודם מתן תורה הואי בקריאת שם הבן בשם אחיו המת קמיירי והראיה על זה מדכתיב בתריה וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע משמע מפני שאינו נקרא על שמו דאי שיקום היבם על שם אחיו בנחלה הוא דקאמר ליה מאי וידע כי לא לו יהיה הזרע דקאמר. ומה שטען עוד שרוב בני אדם מתאוים לעשות כן ומה רעה היא זאת עד שהוצרך לשחת ארצה אינה טענה כי הפרש גדול יש בין הקורא את בנו בשם קרובו המת ברצונו ובין הקורא אותו מצד שהוא חובה עליו כי אז נראה שאין הזרע ההוא שלו רק של אחיו המת ומה שאמרו בבראשית רבה בא אל אשת אחיך ויבם יהודה התחיל במצות יבום תחלה אינו רוצה לומר שנהג אותה בכל תנאיה כמשפט היבום אלא שהוא התחיל לנהוג המצוה הזאת בחיוב כמו שנצטוו בה ישראל אחר מתן תורה ולא כמו שהיה קודם מתן תורה שהיו נוהגים בה הקרובים מעצמם על צד החמלה והרחמנות בלבד שהרי יהודה חייב לבנו ליבם והוכרח בנו לקיים החוב המוטל עליו בעל כרחו עד שהביאו זה לשחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו ואילו היה מצוה אותו אביו על צד החמלה בלבד כדי להקים זרע לאחיו לא היה שומע לו ליבם אותה עד שיוכרח לשחת ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו כי רחוק הוא לומר שמחמת בושתו לבטל רצון אביו שמע לקולו בגלוי ובסתר היה משחת ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו כי היה יכול להנצל מצווי אביו בשיאמר שהאשה ההיא מאוסה בעיניו ואין דעתו נוחה בה וכיוצא בזה אבל זאת ראיה גמורה שמצד החובה שחייבו אביו מצד התורה חוייב לעשות כן ובסתר היה עובר במצוה הזאת והיה משחת ארצה לבלתי הקים זרע לאחיו: