מזרחי · במדבר · פרק 19 · פסוק 13

במת בנפש ואי זה מת של נפש אדם. הוצרך לפרש פה ולא גבי כל הנוגע במת לכל נפש אדם מפני שהלמ"ד של לכל נפש מורה שמלת הנוגע אינה דבקה עם מלת לכל נפש שהרי הנגיעה בכל מקום היא עם אות בי"ת כל אשר יגע בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר ואחר שמלת מת היא עם אות בי"ת ומלת נפש היא עם אות למ"ד הוא אות שמלת הנוגע אינה דבקה רק עם מלת לכל נפש הוא ביאור למלת במת כלומר באי זה מת אמרתי במת של כל נפש אדם והלמ"ד כלמ"ד לעבדך ליעקב אבל פה שמלת מת ומלת נפש הם עם אות בי"ת ונראה שמלת הנוגע דבק עם שתיהן הוצרך לומר שאע"פ כן מלת הנוגע אינה דבקה רק עם המת והבי"ת של בנפש הוא במקום למ"ד כבי"ת ושלח את השעיר במדבר:

להוציא נפש בהמה שאין טומאתה צריכה הזייה אלא טומאת שבעה. ד"א בנפש זו רביעית דם שהנוגע ברביעית דם היוצא מן המת הרי הוא טמא טומאת שבעה וצריך הזייה שלישי ושביעי כאילו נוגע במת בעצמו ולפי זה יהיה שמוש הבי"ת כמשמעו שמלת הנוגע דבקה בו עם המת:

את משכן יי' טמא אם נכנס לעזרה בטבילה בלא הזיית שלישי ושביעי הוסיף אם נכנס מפני שלולא זה נראה שאף על פי שלא נכנס במשכן כיון שלא נתחטא קרינן ביה את משכן יי' טמא גם אמר בעזרה במקום המשכן הנזכר מפני שהנכנס במקדש אם הוא זר או אפילו כהן שלא בשעת העבודה הרי הוא בכרת אף על פי שטבל והוזה ומאי ולא יתחטא גם הוסיף מלת בטבילה מפני שאם לא טבל אפילו נתחטא חייב כרת ועוד מאי עוד טומאתו בו שפירושו עדיין דמשמע שעשה טהרה רק שלא נתחטא ולכן עדיין טומאתו בו כדפירש גבי עוד טומאתו בו אף על פי שטבל גם הוסיף על ולא יתחטא מלת ג' וז' מפני שסתם ולא יתחטא מורה שלא הוזה כלל אבל אם הוזה בג' או בז' ואחר כך נכנס בעזרה אינו חייב כרת: