מזרחי · שמות · פרק 22 · פסוק 14

היה עמו בשעת שאלה אינה צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה. בפרק השואל מפיק לה מקושיא דקרא אהדדי כתיב בעליו אין עמו שלם ישלם טעמא דליתיה בתרויהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם טעמא דאיתיה בתרויהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב הא כיצד היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה היה עמו בשעת שבירה ומיתה צריך להיות עמו בשעת שאלה ופירש רש"י טעמא דליתיה בתרויהו שלא היה עמו לא בשעת שאלה ולא בשעת שבירה ומיתה דע"כ לרבי יאשיה אתרויהו קאי דרישא דקרא איירי בשאלה ושבירה ומיתה ועלה קאי בעליו אין עמו והכי קאמר בעליו אין עמו לא בזו ולא בזו כי היכי דמשמע ליה גבי אשר יקלל את אביו ואת אמו עד שיקלל שניהם אי לאו קרא דאביו קלל אמו קלל הכי נמי משמע ליה בעליו אי' עמו דהאי אין אתרויהו קאי אם אינו בזו ובזו שלם ישלם הא ישנו באחת מהן לא ישלם והכתיב ואם בעליו עמו לא ישלם דמשמע נמי אתרויהו אם ישנו בזו בזו לא ישלם הא איתיה בחדא מינייהו משלם הא כיצד על כרחיך לומר שיש בהן אחת שפוטרתו ויש בהן אחת שאינה פוטרתו שאלה עמו פוטרתו אף על פי שאין שבירה עמו שבירה עמו אינה פוטרתו עד שתהיה שאלה עמו ואם תאמר אימא איפכא כבר תרצו בגמרא מסתברא שאלה עדיפא שכן חייב במזונותיה על ידה ולרבי יונתן דאמר אשר יקלל את אביו ואת אמו משמע שניהם כאחת ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו רמינן נמי קראי אהדדי כתיב בעליו אין עמו שלם ישלם משמע דליתיה בתרויהו ומשמע נמי דאיתיה בחדא וליתא בחדא אלמא בין ליתיה בתרויהו בין איתיה בחדא וליתיה בחדא ישלם וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם ומשמע דאיתיה בתרויהו ומשמע נמי דאיתיה בחדא וליתיה בחדא לא ישלם הא כיצד היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה היה עמו בשעת שבירה ומיתה צריך להיות עמו בשעת שאלה:

אם שכיר הוא אם השור אינו שאול אלא שכיר. הוסיף השור להורות שהמתואר של שכיר הוא השור הנרמז במאמר וכי ישאל כדלעיל והאריך לומר אינו שאול אלא שפיר מפני שמאמר אם שכיר הוא מורה על שהשור השאול הנרמז בתחלת הפרשה הוא שכיר וזה לא יתכן כי השאול איך יהיה שכיר לפיכך הוצרך הרב לומר אם אינו שאול אלא שכיר לומר שכונת הכתוב במאמר אם שכיר הוא אינו רק לשלול המונח הראשון שהוא השאול לומר שאם לא היה שאול אלא שכיר דין אחר יש לו:

בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה ואין כל ההנאה שלו כו' עד ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין. הוסיף לומר ליד השוכר מפני שהביאה מורה על ביאת דבר בדבר והכתוב קצר בלשונו הוצרך לומר שבא ליד השוכר הרמוז במלת שכיר שאין שכיר בלא שוכר והוסיף לומר הזה כלומר הרמוז פה במלת שכיר ואמר ולא בשאלה להורות שאין כונת הכתוב פה להודיע שהשור הזה הגיע ליד השוכר בשכרו שזה אינו צריך שמאחר שהשור הזה הוא שכיר לא בא לידו רק ע"י שכרו אבל הכונ' בזה הוא להודיע הטעם למה לא יהיה דינו של זה כדין השואל להתחייב באונסין ואמר מפני שלא בא השור הזה לידו של זה בשאלה עד שיהיה כל ההנאה שלו שאז ראוי שיתחייב באונסין אבל השור הזה בשכרו בא לידו של זה וכיון שע"י שכרו נשתמש בו שאין כל ההנאה שלו אין ראוי שיהיה משפטו כשואל להתחייב באונסין ומפני שאין הכונה בזה רק לומר שאין ראוי שיהיה משפטו כמשפט השואל הוצרך לומר ולא בשאלה ולפי זה יהיה אם כן בא בשכרו הפוך שהיה ראוי להיות בשכרו בא כדי שיובן מזה ולא בשאלה ומפני שכונת בא בשכרו הוא לפטרו מן האונסין מאחר שבשכרו בא לידו ולא בשאלה אבל לא להודיע משפטו לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל אם משפטו כשומר חנם או כשומר שכר: