מזרחי · ויקרא · פרק 22 · פסוק 3

וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשי' בטומאה בלשון נגיעה בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל ולמדוה רז"ל מג"ש. טעו' נפל בספרי' וצריך להיות ולמדוה רבותי' מהיקשא שהרי לא מצינו בשום מקום שלמדו זה אלא מהיקשא דקדש ומקדש מה מקדש שיש בו נטילת נשמה אף קדש שיש בו נטילת נשמה כדתניא בפ' הערל ומייתי לה בפ' אלו הן הלוקין ובפרק כל הפסולין בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל אתה אומר לאוכל או אינו אלא לנוגע ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה ובנגיעה ליכא נטילת נשמה והא דאפקיה בלשון נגיעה לומר לך נגיעה כאכילה ופרש"י ז"ל נטילת נשמה הבא למקדש טמא הוא בכרת שנאמר ונכרתה כי את מקדש יי' טמא אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו אכילה לגבי קדש בכרת וגבי תרומה במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו לומר לך נגיעה כאכילה האסור לאכול אסור ליגע וכן כתב בפסוק בכל קדש לא תגע אזהר' לאוכל כמו ששנויה ביבמות וביבמות לא למדו אלא מהיקשא אבל מה שלמדו רז"ל אזהרה לאוכל תרומה מגזרה שוה אינו אלא בערל כדתניא בפרק הערל נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בה:

ואי אפשר לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמר כרת על האכילה כו' ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על אכילה. פירוש וליכא למימר נהי דאשכחן אזהרת אכילה בלשון נגיעה מכל מקום נראה לי לפרושי האי קריבה שהיא אכילה דילמא אין קריבה זו אלא כמשמעה משום דאי אפשר לומר שחייב הכתוב כרת על הנגיעה בה בטומאה שהרי נאמר כרת על האכילה בה בטומאה בפרש' צו ואם קריבה זו שחייב עליה כרת היא נגיעה לא היה צריך לחייב כרת באכילת' דק"ו הוא אם על הנגיעה חייב על האכילה החמור' לא כל שכן וליכא למימר דאפילו הכי אצטריך לכתוב גם האכילה משום דאין עונשין מן הדין דלא אמרינן אין עונשין מן הדין אלא בעונש דיני אדם אבל בעונש דיני שמים לא אי נמי האי ק"ו גלוי מילתא בעלמא הוא דלא גרע מנגיעה דאי אפשר לאכילה בלא נגיעה:

וכן נדרש בתורת כהנים וכי יש נוגע חייב אם כן מת"ל יקרב משיכשר ליקרב כו'. פירוש ועוד נדרש בתורת כהנים שהקריבה הזו אכילה היא ולא נגיעה דתניא לפי שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל יכול יהו חייבין עליהם מיד אף על פי שלא הוכשר ליקרב ולא קדשי בכלי תלמוד לומר אשר יקרב אמר ר' אלעזר וכי יש נוגע חייב כלומר וכי אפשר לומר שאשר יקרב דהכא לשון נגיעה היא היכא אשכחן נוגע מחייב על זדונו כרת דלהוי הכא חייב חייב כרת במגעו אם כן כיון דהאי אשר יקרב לאו נגיעה היא אלא אכילה למה נאמר אשר יקרב עד שיוכשר ליקר' כיצד את שיש לו מתירין כגון חטאת ואשם ושלמים ומנחה לא מיחייב בהו משום טומא' עד שיקרבו מתיריהן שהן הקרבת התמידין וזריקת דמן כחטאת ואשם ושלמים והקרבת הקומץ במנחה שהן המתירין אותן באכילה ואת שאין להם מתירין כגון הקומץ והלבונה והאימורין והדם לא מיחייבי בהו משום טומאה עד שיוקדשו בכלי שהוא מכשירן לאכילה:

ואם תאמר שלש כריתות בטומאת קדשים למה. פי' וא"ת מאחר שהקריבה הזו אכילה היא ולא נגיעה א"כ למה נשנת פרשה זו פה והלא כבר נאמרה בפרשת צו שתי פעמים והנפש אשר תאכל מזבח השלמי' אשר ליי' וטומאתו עליו וסמיך ליה נפש כי תגע בכל טמא כו' ובשניהם כתוב ונכרתה:

וטומאתו עליו וטומאת האדם עליו וכנוי וטומאתו שב אל כל איש אשר יקרב דברישיה דקר' יכול בבש' הכתוב מדבר. פירוש על בשר הקדשי' וכנוי וטומאתו שב אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל הסמוך לו ונקט לשון אשר אע"פ שלא נזכר פה מפני שכבר הוזכר בשר בפרשת צו והנפש אשר תאכל בשר כו':

וטומאתו של בשר עליו ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר על כרחך ממשמעו אתה למד במי שטומאתו פורח' ממנו הכתוב מדבר וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה. פירוש כנוי דטומאתו עליו סובל שישוב אל כל איש הכתוב למעלה כל איש אשר יקרב ופירו' והאי אשר יאכל בשר מהשלמים בעוד טומאתו עליו או שישוב אל הקדשים הסמוך לו כאילו אמר כל איש אשר יקרב מכל זרעכ' את בשר הקדשים שטומאתו עליו לפיכך אמרו בטומאת הגוף של כל איש הכתוב מדבר ולא בטומאת בשר הקדשים משום דמשמעות וטומאתו עליו הוא שעדיין טומאתו עליו ולא נטהר ממנה אלמא בטומאה פורח' ממנו הכתוב מדבר שהי' טומאת האדם דאי בטומאת בשר שאין טומאתו פורחת ממנו היה לו לכתוב והוא טמא אלא מדקאמר וטומאתו עליו משמע שטומאתו עדיין היא עליו ואי זו זו זו טומאת האדם וזהו אליבא דאחרים אבל לת"ק מג"ש דטומאתו טומאתו הוא דמפי' לה מה טומאתו עליו האמור בפרשת פרה בטומאת הגוף אף כאן בטומאת הגוף: