מזרחי · דברים · פרק 10 · פסוק 10

כימים הראשונים של לוחות הראשונים הכלים בי"ז בתמוז. לא כימים הראשונים שאחריהם הכלים בכ"ח באב כי הם היו בכעס ולא נתרצה להם לאמר למשה פסל לך אלא בסוף הארבעים יום האחרונים שקבל הלחות השנים היו ברצון שהרי כבר קדם להם מאמר פסל לך מסוף הארבעים יום האמצעיים אלא שעדיין קשה מאי כימים הראשונים והלא המ' יום הראשונים היו ברצון שלם בין נתינת הלוחות בין מענין העגל שעדיין לא חטאו בו ואלו המ' יום האחרונים לא היו ברצון שלם רק מענין נתינת הלוחות אבל לא לענין העגל שהרי לא נתרצה בו רק בסוף המ' יום שהיה ביום הכפורים וליכא למימר דרצין דהכא לענין נתינת הלוחות לחודיה קמיירי דאם כן בלא הקש' דכימים הראשונים נמי ידענו זה שהרי כבר נתרצה בסוף המ' יום האמצעיים בנתינת הלוחות ואמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה ואם כן כל ארבעים יום האחרונים ברצון שלם היו לעניין נתינת הלוחות ודוחק הוא לומר שבעבור שסוף הארבעים יום האחרונים היו ברצון שלם אפילו לסליחת חטא העגל קורא כל הארבעים יום ברצון שלם ושמא יש לומר דהאי רצון דמ' יום האחרונים לענין נתינת הלוחות בלבד הוא וההקש של כימים הראשונים לא בא להשמיענו שהמ' יום האחרונים היו ברצון בנתינת הלוחות שכבר ידענו זה ממאמר פסל לך שהיה קודם עלייתו בהר אלא שבא להשמיענו שאלו המ' יום הנזכרים בפסוק ואנכי עמדתי בהר ארבעים יום וארבעים לילה אינם המ' האמצעיים שהיו בכעס אלא ארבעים יום אחרים שהיו ברצון כימים הראשונים ומזה למדו רז"ל שמשה רבינו עמד בהר ק"כ יום שאילו לא היו רק פ' יום כדעת בעלי הפשט מאי כימים הראשונים דמשמע שהיו ברצון כמו הארבעים של לחות הראשונים ולא הארבעים יום שאחר מ' הראשונים בכעס היו והיה מתפלל מהם כדי לפייסו ובסופם נתרצה להם ואמר פסל לך וגו':