מזרחי · שמות · פרק 12 · פסוק 18

והלא כבר נאמר ז' ימים. אינו ר"ל והלא כבר נאמר ז' ימים מצות תאכלו דהא אוקימנא לעיל דההוא קרא רשות הוא ולא חובה וכיון דאכילת מצות אינו אלא רשות שאם ירצה שלא לאכול מצה כל ז' הרשות בידו ובלבד שלא יאכל חמץ מאי נפקא מינה מקרא דעד יום הא' וך' לרבויי לילות אי לרבויי לילות באסור אכילת חמץ דמשתמע מדוקיא דז' ימים מצות תאכלו מצות ולא חמץ ההוא מקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישר' מיום הראשון עד יום הז' נפק' אלא עכ"ל דה"ק כיון דהאי קרא דעד יום הא' ועשרים לחדש א"א לומר דקאי על תאכלו מצות דלעיל מיניה דהא אכילת מצה בכל שבעת ימים רשות הן ולא חובה עכ"ל דקאי על שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם לומר שעד יום האחד ועשרי' לחדש בערב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ועל זה אמרו והלא כבר נאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ואמרו לפי שנא' שאור לא ימצא בבתיכם לילות מנין ת"ל עד יום הא' וכ' לחדש לומר שאפילו לילות יש בהן משום בל ימצא שכך מצאתי במכילת' דר"ש עד יום הא' וכ' לחדש יכול אתה חייב במצה כל שבעה ת"ל עליו עליו אתה חייב מצה ואי אתה חייב מצה כל שבעה אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מניין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה אין לי אלא בארץ בח"ל מניין ת"ל בכל מושבותיכם תאכלו מצות אם סופנו לרבות עליו תאכל מצות בערב תאכלו מצות בכל מושבותיכם תאכלו מצות מה תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לחדש אם אינו עניין לשל לפניו תנהו עניין לשל אחריו שבעת ימים אין לי אלא ימים לילות מניין תלמוד לומר עד יום הא' וכ' לחדש ואם תאמר בלאו קרא דעד יום הא' וכ' לחדש נמי תפוק ליה מקרא דכי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי יש לומר דההוא באכילה קמיירי א"ל בלא ימצא דילמא ימים אין לילות לא ת"ל עדיום הא' וכ' לחדש ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם וא"ת אי הכי מהי תיתי דלילה הראשון רשות אדאצטריך קרא דבערב לקבעו חובה א"ת ממדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה שביעי רשות אף כלן רשות ואף לילה הראשון בכלל מ"ל למימר דקרא דז' ימים תאכלו מצות וקרא דו' ימים תאכל מצות וביום ז' עצרת בימים ולילות קאמרי דילמא ימים אין לילות לא דהא אוקימנא דקרא דעד יום הא' וכ' לחדש דמרבה לילות לא קאי אלא אשבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. י"ל כיון דאתקש השבתת שאור לאכילת חמץ דכתיב ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה דכתיב לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות למדנו דקראי דאכילת מצה נמי בימים ולילות קמיירי דומיא דהשבת תשאור דכתיב ביה שאור לא ימצא בבתיכם ימים ולילות כדנפקא לן מקרא דעד יום האחד וכ' לחדש. אך קשה דא"כ הא דפריך בגמרא בפ"ק דפסחים גבי אך ביום הראשון תשביתו ואימא לרבות ליל חמשה עשר לביעור דסד"א ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ימים אין לילות לא קמ"ל דאפי' לילות ומשני ההוא לא אצטריכא ליה דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה וכתיב בה במצה בערב תאכלו מצות אלמא זמן אכילת מצה ואסור אכילת חמץ והשבתת שאור משחשיכה אמאי לא קא משני דקרא דז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם בימים ולילות קמיירי כדנפקא לן מקרא דעד יום הא' וכ' לחדש כדאמרן ושמא יש לומר עדיפה מיניה קמשני דאפילו בלאו קרא דעד יום הא' ועשרים או אפילו את"ל דקרא דעד יום האחד ועשרים אלפניו קאי דהיינו אאכילת מצה ולא אהשבתת שאור דלאחריו אכתי מצינן לשנויי דאתקוש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה מה מצה בערב אף השבתת שאור בערב אבל לפי הבריתא של מכילתא שכתוב בה עד יום הא' וכ' לחדש בערב למה נאמר לפי שהוא אומר ז' ימים תאכל מצות אין לי אלא ימים לילות מניין ת"ל עד יום הא' וכ' לחדש לרבות את הלילות צ"ל דרש"י נמי בקרא דז' ימים מצות תאכלו קאמר ודקשיא לך מאי נפקא מיניה מהא רבויא הא קרא דשבעת ימים תאכל מצות רשות הוא ולא חובה י"ל דהא רבוייא לאכילת חמץ הוא ולא לאכילת מצה והכי קאמר והלא כבר נאמר שבעת ימים מצות תאכלו ולא חמץ ואמרו לפי שהוא אומר ז' ימים אין לי אלא ימים שלא תאכל בהן חמץ לילות מניין ת"ל עד יום הא' וכ' לחדש ואם תאמר ההוא מקרא דכי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי נפקא יש לומר דמקרא דמיום הראשון עד יום השביעי לא משתמע אלא מבקרו של יום ראשון עד כל יום השביעי אבל ליל הראשון מניין תלמוד לומר בערב תאכלו מצות ולא חמץ עד יום האחד ועשרי' לחדש הא למדת דקרא דז' ימים מצות תאכלו מצות ולא חמץ ימים ולילות הוא דקאמר וא"כ אף לילה הראשון בכלל ואם תאמר אי הכי דקרא דעד יום הא' ועשרים לא אתא אלא לרבויי לילה הראשון באסור חמץ דשאר כל הלילות בכלל מיום ראשון עד יום השביעי הוו למה לי קרא דעד יום האחד ועשרים תיפוק ליה מבערב תאכלו מצות שהכתוב קבעו חובה לאכול מצה ולא חמץ י"ל דאי מבערב ה"א נהי שהוא מחוייב לאכול מצה מכל מקום אם ירצה יאכל גם כן חמץ קמ"ל קרא דעד יום האחד ועשרים לרבויי לילה הראשון לאסור חמץ ואם תאמר כיון דקרא דעד יום האחד ועשרים לא אתא אלא לרבויי לילות באסור חמץ היוצא ממשמעות שבעת ימים מצות תאכלו מצות ולא חמץ אם כן עכ"ל דקרא דבערב תאכלו מצות דלעיל מניה מצות ולא חמץ קאמר והיאך דרשו רז"ל מבערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה לאכול מצה בלילה הראשון הא קרא דבערב תאכלו מצו' מצות ולא חמץ קאמר ולא לחיוב אכילת מצה יש לומר דקרא דבערב תאכלו מצות נדרש לפניו ולאחריו לפניו בראשון בי"ד לחדש בערב תאכלו מצות לחובה ולאחריו תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש לרשות כלומר מצות ולא חמץ וכה"ג כתב רש"י בפרק כל שעה דקרא דשבעת ימים תאכל עליו מצות לאו לאקושי אסור חמץ למצות אכילת מצה אתא אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ ולקבוע אכילת מצה חובה לדורות כל זמן שהוא מוזהר על החמץ אפי' בזמן שאין פסח דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח כו' ומקראי אחרינא טובא כגון ז' ימים מצות תאכלו וכגון מצות יאכל את שבעת הימים לא נפקא להו קביעות חובה דהנהו לאו חובה נינהו אלא מצות ולא חמץ ואם רצה לזון שלא מחמץ ולא ממצה הרשות בידו ותדע דהא בכולהו כתיב שבעה ימים וחובת מצה אינה אלא בלילה הראשון כידילפינן בפרק בתרא אבל מההוא קרא דשבעת ימים תאכל עליו מצות נפקא לן חובת לילה הראשון מדכתיב תאכל עליו מצות מה פסח לילה הראשון אף הקישא דשלא בזמן פסח לילה הראשון ואהני הקישא לקבעו חובה בזמן הזה ואהני למימרא דקביעות חובה דהקישא לאו לכל שבעה הוא אלא לילה הראשון עכ"ל הרי לך מכאן דקרא דששת ימים תאכל עליו מצות משמש לשני עניינים לגבי לילה הראשון אמרו תאכל עליו כתיב על אכילת הפסח ופירושו תאכל עליו מצות לחובה בלילה הראשון ולגבי ששת ימים אמרו ו' ימים תאכל מצות לרשות כלומר מצות ולא חמץ והשתא אתיא שפיר הא דפרק קמא דפסחי' דבעי לאוכוחי דהשבתת שאור הויא בליל ט"ו מהקישא דהשבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה דהויא בליל ט"ו כדכתיב בה בערב תאכלו מצות דמשמע דאי לאו הקישא דאכילת חמץ לאכילת מצה לא הוה שמעי' אסו' אכילת חמץ בליל ט"ו מקרא דכי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי משום דההוא קרא מבקרו של יום ראשון עד כל יום השביעי קא מיירי דימים בכל מקום ימים ולא לילות משמע גם ליכא לאקשויי כיון דמצה אינה חובה רק בלילה הראשון א"כ כלוהו קראי דששת ושבע וקרא דעד יום הא' וכ' למה לי לא לכתוב רחמנא אלא בערב תאכלו מצות ותו לא משום דאי לאו קרא דשבעת ימים תאכל מצות דמשמע מצות ולא חמץ וקרא דעד יום האחד ועשרים לרבויי לילות לא הוה ידעינן ליל ט"ו אם הוא בבל תאכל חמץ אי לא משום דמקרא דכי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי לא משמע אלא מבקרו של יום הראשון עד סוף יום השביעי וכיון דכתיב קרא דשבעת ימים מצות תאכלו ויש לטעות בו שהוא לחובה כתב רחמנא קרא דששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ללמד על השביעי ועל הכלל כלו שהוא רשות ולא חובה וא"ת א"כ לא לכתוב רחמנא אלא קרא דבערב תאכלו עד יום הא' ועשרים וקרא דששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת דהשתא מקרא דעד יום האחד ועשרים שמעינן דכלהו שבעה יומי דמתחלת ט"ו עד יום כ"א הן במצות ולא חמץ ומקרא דו' ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת שמעינן דשביעי באכילת מצה רשות ולא חובה ומשום דשביעי בכלל בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש היה ויצא מן הכלל למדנו שלא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כלו מה שביעי רשות אף כולן רשות ומקרא דבערב למדנו שלילה הראשון באכילת מצה חובה. י"ל דאי לאו קרא דשבעת ימים מצות תאכלו ה"א דקרא דבערב תאכלו מצות עד יום האחד וכ' רשות הוא דומיא דשביעי דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו ופי' בערב תאכלו מצות עד יום כ"א מצות ולא חמץ קאמר השתא דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו למדנו דקרא דבערב לקבעו חובה הוא דאתא דאל"כ בערב למה לי הא בכלל ז' ימים מצות תאכלו הוא דימים ולילות במשמע כדנפקא לן מקרא דעד יום הא' וכ' והשתא אצטריכו להו כולהו קראי דאי לאו קרא דשבעת ימים מצות תאכלו ה"א אף לילה הראשון רשות ואי לאו קרא דו' ימים וביום השביעי ה"א דכולהו ימים חובה ואי לאו קרא דעד יום הא' וכ' ה"א דלילה הראשון אינו בבל תאכל חמץ אי לאו בערב ה"א אף לילה הראשון רשות אך קשה דהשתא נמי דכתיב בערב נימא אף לילה הראשון רשות ודקשיא לך א"כ בערב למה לי הא בכלל שבעת ימים הוא איכא למימר דאי לאו בערב היכי לימא אילימא בראשון בי"ד יום לחדש תאכל מצות עד יום כ"א מתחלת יום י"ד משמע אילימא תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש מתחלת החדש משמע: