מזרחי · ויקרא · פרק 6 · פסוק 20

כל אשר יגע בבשרה יקדש כל דבר כו' עד תאכל כחומר שבה. פירשתיו בפסוק כל אשר יגע בהם יקדש:

ואשר יזה מדמה על הבגד ואם הוזה מדמה על הבגד דאותו מקום הדם שבבגד תכב' בתוך העזרה. הוצרך לפרש יזה הוזה מפני שיזה מורה על הפועל ההזאה ומכוון הכתוב הוא על הפעול מהזאה שהוא מקום הבגד המוזה שיכובס גם הוצרך לפרש אשר אם מפני שאמר מורה על הדבר והדב' פה אם שיהיה מורה על מקום הבגד המוזה ואם שיהיה מורה על הדם המוזה עליו ואם הוא מורה על המקום המוזה מן הבגד היה ראוי להיות ואשר יוזה מדמה מהבגד לא על הבגד ולהיותו מורה על הדם המוזה על הבגד לא יתכן מפני שהמקבל הכבוס הוא הבגד לא הדם המוזה על הבגד ועוד שמלת אשר מורה על הודאי אשר כבר היה או אשר ודאי יהיה וההזאה על הבגד אינה בודאי כי אם בספק ולכן מחוייב בהכרח שיהיה פי' אשר אם המורה על הספק אחר כן פי' אשר יזה עליה תכבס אותו מקום הדם שבבגד אשר יזה עליה תכבס פי' אותו מקום הדם שבבגד הנזכר במאמר אשר יזה מדמה על הבגד אשר הדם מוזה עליה תכבס לא את האיש אשר יזה עליה כפי המובן מלשון הכתוב כי המקבל הכבוס הוא הבגד לא המזה ומה שהוצרך לפרש אשר יזה מדמה אשר יהא נזה כמו לא ינזה הוא מפני שכבר אמר לעיל ואשר יזה מדמה על הבגד שפירושו ואם הוזה מה צורך שיחזור עוד לומר פעם שנית אשר יזה עליה אבל אם יהיה פירושו אשר הוא נזה עליה אין זה הכפל:

תכבס בתוך העזרה. שהוא חצר אהל מועד כדכתיב במקום קדוש בחצר אהל מועד: