מזרחי · ויקרא · פרק 13 · פסוק 32

והנה לא פשה וגומר הא אם פשה או היה בו שער צהוב טמא. אף על פי שכל התורה כולה נדרשת מכלל לאו אתה שומע הין הוצרך לפרש זה פה דלא תימא דוי"ו דולא היה בו שיער צהוב הוא במקום או כוי"ו דומחית בשר חי בשאת כדלעיל ובא הכתוב לומר שאם לא פשה אף על פי שיש בו שיער צהוב או אם לא היה בו שיער צהוב אף על פי שפשה בעי הסגר דמשמע הא אם היו בו שני הסימנים הללו יחד הוא טמא מוחלט ואם אין בו לא זה ולא זה טהור אלא הוי"ו הזה הוא כמשמעו ובא הכתוב לומר שאם אין בו שום סימן מאלו בעי הסג' הא אם יש בו שום אחד טמא מוחלט שהרי אחר זה כתוב וראהו הכהן והנה פשה הנתק בעור לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא אלמא בפשיון לחודיה טמא והה"נ דבשטר צהוב לחודיה טמא שכך שנינו בת"כ ומניין לשער הצהוב שיטמא שלא בפשיון ומניין לפשיון שיטמא שלא בשער צהוב תלמוד לומר לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא ומיתורא דפשה יפשה למדנו שאף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני דינו כעוש' אחרי טהרתו כדלקמן וכן שנ נו בת"כ אחרי טהרתו אין לי אלא אחר הפטור מניין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני תלמוד לומר אם פשה יפשה הכי פירושא אין לי שהפשיון לחודיה סימן טומאה אלא לאחרי טהרתו מניין אף בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני דילמא דוקא בשאר נגעי' הוא דדייקינן מלא פשה הא פשה טמא כדלעיל אבל בנגעי הראש או הזקן אימר כי היכי דסימן שער שלו אינו כסימן שער ראש דנגעים דהתם בשער לבן והכא בשער צהוב הכי נמי סימן דפשיון שלו אינו כסימן דפשיון דהכא דהתם בפשיון לחודא טמא בין לאחר הפטו' בין בסוף שבוע ראשון בין בסוף שבוע שני והכא לאחר הפטור דוקא הוא דטמא בפשיון לחודיה אבל בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני לא תלמוד לומר אם פשה יפשה מייתורא דקרא למדנו דבסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני נמי טמא בפשיון לחודיה אבל מדכתיב בסוף שבוע ראשון והנה לא פשה ולא היה בו שער צהוב ליכא למידק הא פשה טמא דדילמא תרתי בעינן פשיון ושיער צהוב כדי שיהיה טמא מוחלט וה"ק והנה לא פשה אבל יש בו שיער צהוב או לא היה בו שער צהוב אבל פשה לפיכך אין זה טמא מוחלט אלא טמא מוסגר דבעי הסגר אך קשה נהי דמסוף שבוע ראשון ליכא למידק נידוק מסוף שבוע שני דכתיב ביה והנה לא פשה הנתק בעור וטהר אותו הכהן ושמא י"ל דמהכא נמי ליכא למידק הא פשה טמא דדילמא הא פשה בעי הסגר: