מזרחי · בראשית · פרק 17 · פסוק 14

כאן למד שהמילה באותו מקום. ב"ר דאם לא כן זכר למה לי וכי יש ערל נקבה:

ונכרתה הולך ערירי ומת קודם זמנו. כדמשמע מההיא דפרק הבא על יבמתו דפריך ערירי דכתיב בדודתו למה לי שפירושו כיון דכתיב ביה כרת וכרת בכל מקום הוא הולך ערירי ומת קודם זמנו למה נכת' בה ערירים ימותו דאי כפי' ריב"א שאמר שאינו נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב בהו ערירי א"כ מאי האי דפריך ערירי' דכתי' בדודתו למה לי אי משום דמאשת אח שמעינן ערירי בכל העריו' כדפי' ריב"א ה"ל לאקשויי ערירי דאש' אח למה לי דכתי' לבסוף דמדודתו שמעינן ערירי בכל העריות ופי' ומת קודם זמנו שאינו מגיע לס' שנה שהוא מיתת כל אדם כדאי' בשילהי מועד קטן רב יוסף כי הוה בר שתין שנין עבד יומ' טבא לרבנן אמר השתא נפקי לי מכרת א"ל אביי נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דיומי מי ידע מר דאמרינן התם מת ביום אחד מיתה של זעם שנים מיתה של בהלה שלשה מיתה של כרת אבל בירושלמי אמרו דכרת אינו מגיע לנ' שנה ומפיק לה מאל תכריתו את שבט הקהתי וגו' וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו פי' אמרה תורה עשו להם תקנה שלא ימותו בעבודתן קודם נ' שנה וכ' אל תכריתו משמע דכרת היינו שמת קודם נ' שנה והוא חולק עם הגמרא שלנו וא"ת לרש"י ז"ל שפי' הכרת שהולך ערירי ומת קודם זמנו הוה ליה לאביי למימר נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דבני מי נפק מר דעדיפ' טפי דאפי' מכרת דשני לא נפק כל עוד שבניו קיימי' ומדלא קאמר הכי ש"מ שגם הוא סובר דנפק ליה מכרת דשני אעפ"י שבניו קיימי' כבר תרצו התוספות שלא היו לו בנים קטנים דדוקא קטנים נענשים בעון אביהם ולא גדולי' דהשתא מצינן לתרוצי נמי ההיא דפרק בתרא דמ"ק דאמרינן מת בנ' שנה זו היא מיתת כרת ופרש"י מנ' שנה ולמעלה והיינו כדרבה דאמר מנ' שנה ועד ס' שנה זו היא מיתת כרת והאי דלא חשיב להו משו' כבודו של שמואל הרמתי שמת בנ"ב שנה שקצר הב"ה את ימיו שלא יראה במיתת שאול וקרי ליה למיתתו של שמואל כרת אעפ"י שהיו לו בנים שנ' ויהי כי זקן שמואל ולא הלכו בניו כו' דמיירי בגדולים: