מזרחי · במדבר · פרק 15 · פסוק 32

ויהיו במדבר וימצאו בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה. בספרי דאל"כ ויהיו בני ישראל במדבר למה לי ותימה דהא בפרק כל כתבי' אמר אלמלא שמרו ישרא' שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' ועוד קשה מהא דתניא בת"כ והביאו גם רש"י ז"ל בפרש' מקלל ויניחהו במשמר לבדו ולא הניחו את המקושש עמו ושניהם היו בפרק אחד והמקלל בשנה שניה היה כדכתב רש"י ז"ל גבי ויצא בן אשה ישראלית מהיכן יצא מפרשה שלמעלה יצא לגלג ואמר ביום השב' יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים ובת"כ תניא מהיכן יצא מבית דינו של משה שבא ליטע אהלו בתוך מחנה בני דן אמרו לו מה טיבך כאן אמר להם מבנות דן אני אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל כתיב נכנס לבית דינו של משה יצא מחוייב והביאו גם רש"י ז"ל ואלה מודים שהמקלל בשנה שניה היה שהרי הדגלים ולחם הפנים בשנה שניה היו ומכיון שגם המקושש בפרק אחד היה עמו עכ"ל בשניהם בשנה שניה היו לא בשבת שניה שהיתה בשנה ראשונה מיהו על הקושיא השנית י"ל שאעפ"י שמעשה לחם הפני' היה בשנה שניה צווי אפשר שהיה בשנה ראשונה ובשע' הצווי שמע המקושש ולגלג בו והדגלים אע"פ שלא נעשו עד שנה שניה מ"מ מעצמם היו נוהגי' תמיד לשבת כל שבט ושבט לבדו כפי שלום יעקב אבינו ע"ה במשא מטתו כדכתב רש"י ז"ל בפרשת ויחי ובפרשת במדבר גבי באותו' לבית אבותם ומה שהוצרך הכתוב לצותם על זה בפרשת במדבר לא היה רק מפני שלא היו נכרים כלם ועל ידי ויתילדו על משפחותם שהביאו ספרי יחוסיהן כו' היו כלם נכרים כל אחד לשבטו אבל על הקושיא הראשונה נוכל לומר שהן אגדות חלוקות ורש"י ז"ל מנהגו להביא כל אחת לפי מקומ' וכבר הארכתי על זה בפרש' בראשית ע"ש. והתוספות הקשו' בפרק ר' עקיבא אההיא דפרק כל כתבי דאמרי אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה כו' אמאי קרי לה להאי שבת שיצאו העם ללקוט שבת ראשונה והאמר רב יהודה אמר רב כאשר צוך שבת ודינים במרה אפקוד ואם כן לא היתה שבת זו ראשונה דכתיב ויסעו מאילים ויבאו וגו' ויאמ' משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו וגומר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' ואמרו שאותו היום שבת היה ועוד הקשו דמתוך הפסוקים ומשמע ששתי שבתות היו קוד' ראשונה כשנסעו מאלים ואחר אותה שבת ירד להם המן וכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו' ויניחו אותו עד הבקר וגו' משמע שבשבת שלישית שאחר מרה היה וצ"ע: