מזרחי · דברים · פרק 14 · פסוק 3

כל תועבה כל שתעבתי לך שאם צרם אזן בכור כדי לשחטו במדינה הרי דבר שתעבתי לך הוא כל מום לא יהיה בו ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו המום בשל בשר בחלב הרי דבר שתעבתי לך הוא והזהי' כאן על אכילתו. ובפרק כל הבשר גרסי' א"ר אשי מניין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופי' רש"י כל שאסרתי לך לתועבה להתרחק ממנו הרי הוא בבל תאכל עולמית בכל עניינין שהוא בא בין שבא בעבירה בין שלא בא בעבירה כגון ע"י קטן או ע"י כותים מאחר שתעבתי אותו לך אסו' ובשר בחלב הרי תעבתיו לך להתרחק מבשולו שלא לבשלם יחד ופריך התם אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו דהא תעבתי לך הוא ואנן תנן המבשל בשבת במזיד לא יאכל הוא משום קנס אבל אחרי' אוכלים ומשני אמר קרא כי קדש היא לכם היא קדש ואין מעשיה קדש והדר פריך חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו דהא תעבתי לך הוא ופרש"י ליתסרי הזרעים והדישה דהא הרחקתיך מהם ומשני השתא ומה שבת דחמירא מעשיה מותרין הני לא כ"ש ופרש"י הני לכ"ש אבל בבשר וחלב לא אמרינן האי ק"ו דהא כתיב לא תאכל כל שתעבתי לך ומסתברא דאיסורא דקרא עליה קמיירי דהא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה אלא הבא ממנה והחוסם ודש נמי לאו חסימה גופה קאכיל אלא מעשה הבא על ידה וילפינן משבת דאין הבא מכחה קדש והדר פריך כלאי זרעים שהן עצמן תועבה ליתסרו דהא תעבתי לך הוא ומשני מדגלי רחמנ' גבי כלאי הכרם פן תקדש פן תוקד אש מכלל דכלאי זרעים שרו והדר פריך אותו ואת בנו ליתסר ומשני אותו ואת בנו אינו אלא מחוסר זמן שהיום אסור ומחר מותר ומדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה מכלל דלהדיוט שרי והדר פריך שלוח הקן ליתסר כגון נטל האם על הבנים ובא לפנינו וחייבנוהו לשלח את האם תאסר לאכילה עולמית דהא נעבדה בה עבירה ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה כי אם היתה אסורה לא היתה אומרת לך שלחנה ויכשלו בה בני אדם וה"ה דמצי לשנויי ככל הני ומה שבת דחמירה כו' ומיהו מידי דאשכח פרוקא מגופיה לא יליף מאחריני אבל רש"י אינו נראה בעיניו הפ' דלעיל דשלוח הקן דהא לא קאמר רב אשי כל דבר שנעבדה בו עבירה ומתחלה היה מותר שיאסר דאם כן החורש בשור ובחמור והמרביע כלאים והחוסם יאסרו הבהמות ואנן לא פרכי' מנייהו מידי אלא מן היוצא מהן ולכך הוצרך לפרש על שלוח הקן ליתסר האם לעולם ואפילו שלחה דהא כל שתעבתי לך הרי הוא לעולם בבל תאכל והרי אסרתיה לך באותה שעה והתוספות הקשו היאך אנו אוכלים אלים אפילו סרסן כותי מ"ש מבשר בחלב ותרצו מדאסר רחמנא מעוך וכתות לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וא"ת צרם אזן בכור ליתסר אפילו צרמו כותי יש לומר דרחמנא שרינהו לקדשי' שהוממו כצבי וכאיל אם כן אינו דבר מתועב ע"כ לשון התוספות וצ"ע דמאן לימא לן שאם צרם אוזן בבכור אפילו כותי מותר שישחט ויאכל על אותו המום הרי רש"י ז"ל חולק על זה שאמר בין שבא בעבירה בין שלא בא בעבירה כגון ע"י כותי או ע"י קטן מאחר שתעבתי לך הוא אסור ומה שתרצו נמי דרחמנא שרינהו לקדשים שהוממו כצבי וכאיל איכא למימר דקרא בפסולי המוקדשין שנפל בהם מום מעצמו קמיירי אבל היכי דהפיל בהם מום לא שנא כותי לא שנא ישראל אסור לאכלן דדבר שתעבתי לך הוא וכן מה שהקשו על רש"י ז"ל במה שאמר דבבשר בחלב לא אמרינן האי קל וחומר דמסתברא דכל שתעבתי בבשר בחלב מיירי דקא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה אלא הבא ממנה וכן חוסם ודש לאו חסימה גופה קאכיל אלא הבא ממנה וילפינן משבת דאין הבא מכחה קדש למה לא יחשוב בשול שבת תועבה גופה כמו הבשול של בשר בחלב נראה לי דלא קשיא ולא מידי דרש"י ז"ל נמי מודה דבשול שבת תועבה גופה היא כמו הבשול של בשר בחלב אלא דרחמנא שרייה לגבי שבת ממיעוטא דהיא וגבי בשול בשר בחלב שאסרו משום לא תאכל תועבה אבל גבי חרישה דשור וחמור וחסימה בפי פרה שהיוצאים מהחרישה והחסימה אינם תועבה גופה אלא באים מכחה ילפינן משבת מק"ו דאין הבא מכחה קדש והתוס' תרצו בזה דהיינו טעמא משום דבבשר בחלב הבשול ניכר אבל במעשה שבת אינו ניכר שנעשה בשבת ואותו ואת בנו ושלוח הקן דפריך ליה מנייהו צריך לומר דנכר בהם האסור יותר ממה שנכר בחורש בשור ובחמור וחוסם פי פרה ודש בה אבל מה שכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות בכורות המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה עד שיפול בו מום אחר מאליו ואם מת זה החוטא מותר לבנו לשוחטו על מום שעשה אביו שלא קנסו בנו אחריו דמשמע אם צרם אזן בכור כדי לשחטו ולאכלו ולית ביה משום לא תאכל כל תועבה אלא משום קנסא בעלמא צ"ע שהרי בספרי שנו בהדיא רבי אליעזר אומר מניין לצורם אוזן בכור ואוכל ממנה שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תאכל כל תועבה ושמא יש לומר שהרמב"ם ז"ל פסק כאחרים דפליגי עליה דרבי אליעזר ואמר בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר ורש"י סובר כרבי אליעזר ושניהם נכונים: