מזרחי · שמות · פרק 22 · פסוק 27

אלהים לא תקלל הרי זו אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת דיין. אבל במכיל' שנינו אלהים לא תקלל למה נאמר לפי שהוא אומר ונוקב שם ה' יומת עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל אלהים לא תקלל מ"מ דברי ר' עקיבא ר' ישמעאל אומר בדיינין הכתוב מדבר שנ' עד האלהים יבא דבר שניהם ויש לתמוה מהרב איך תפש דברי שניהם אחר שהם חולקים גם אונקלוס שתרגם אותו דייניא לא תקלל איך הניח דברי רבי עקיבא שהלכה כמותו מחברו ותפש דברי ר' ישמעאל לכן ל"ל לפרש שרבי עקיבא שאמר אלהים לא תקלל מכל מקום נראה שהוא סובר שהאזהרה הזאת היא כוללת אזהרת ברכת השם ואזהרת קללת הדיינין שלשון מ"מ יורה על זה ור' ישמעאל סובר שהאזהרה הזאת אינה לקללת הדיינים ולפיכך כתב רש"י ז"ל אזהרה לברכת השם ולקללת הדיינים כדברי ר' עקיבא שהלכה כמותו מחבירו וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל שזו האזהרה כוללות שתיהן ברכת השם וקללת הדינים ואנקלוס שתרגם אותו על קללת הדיינים אינו אלא מפני שעקר האזהרה ופשטה היא על קללת הדיינים אבל אזהרת ברכת השם הנכללת בה היא על צד הרמז לבד מפני שהשרש שבידינו הוא שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר חוץ ממילה ופסח וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות שזה הענין אשר יכנו אותו בברכת השם הנה העונש לעובר בו הוא מבואר בתורה והוא אמרו ונוקב שם ה' מות יומת ואולם האזהרה הזו לא באה בכתוב אזהרה מיוחדת בו לבדו אבל כוללת העניין הזה וזולתו והוא אמרו אלהים לא תקלל ודע שהיות המין הזה מן האזהרות על שני דברים או שלשה אינו מחויב שיהיה ממין לאו שבכללות בשביל שהכתוב כבר באר העונש בכל עניין ועניין מהם וידענו בהכרח שכל עניין מהם מוזהר ממנו ושהוא מצות לא תעשה ובעבור היות העקר אצלנו לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר נתפש אחר האזהרה בהכרח ופעמים יצא בהקש ופעמים יהיה בכלל דבר אחר ולא נקפיד אם תהיה האזהרה בביאור או בא' משני אלו הדברים בפרט או בכלל ודע זה: